בילדותי אני זוכרת, בכל יום הזיכרון,
חוזרים מירושלים.
נסיעה ארוכה בכביש הבקעה.
אמא, אבא, ושלושתינו מאחורה,
ושקט.
וכילדה אני מבינה בלי מילים- אין מה להגיד.
וגם לא כדאי לנסות.
צריך לשבת בשקט ולחכות,
שאמא תצא מזה, שהכל יירגע. אולי בהמשך היום,
אולי רק מחר, יהיה אפשר שוב לומר.
משהו. על דברים רגילים של יומיום.
אבל עכשיו- שקט.
אסור להפריע לה עכשיו. היא שם ואנחנו כאן.
והיום, כבר בוגרת- כבר אמא בעצמי, ומטפלת.
מתבוננת ממרחק על הזיכרון הזה ורואה,
כמה לבד אמא שלי היתה.
והאנשים היקרים לה ביותר בעולם,
לא ידעו לומר לה מילה.
וגם היא לא ידעה. על האבל שלה.
אז היינו שם כלואים באוטו, בכביש הבקעה.
כל אחד לבדו, כל אחת לבדה.
ובמקום נחמה וחיבוק וקירבה,
למוות היה טעם של ניכור ושתיקה.
הסיפור הזה הוא שלי. אבל הוא גם של כולנו.
אנחנו חיים בתרבות בה המוות רחוק מהחיים.
אנחנו מציירים גבול ברור בין עולם החיים לעולם המוות, ולא יודעים איך לחצות אותו.
אולם המוות אף פעם לא רחוק, הוא קורה כל הזמן סביבנו, בינינו. לאהובינו, לקרובינו.
והמוות הוא לא סוף הסיפור, אחריו יש אבל, וזכרונות, ומערכת יחסים חדשה עם מי שהיה לנו ואיננו עוד בגוף. וגם לפניו יש אהבה ופרידה וסיום.
להיות עם המוות לבד, זה כואב יותר. זה קשה יותר. זה סופי יותר.
להיות עם המוות יחד זה טבעי יותר, מנחם יותר.
וחשוב לי לומר, שלא צריך להיות קרוב למוות, או לאבד מישהו קרוב, כדי להשתתף בשיח על המוות.
כולנו נולדנו יום אחד, ונמות מתישהו. כולנו יודעים משהו על מוות, כולנו יכולים להיות עבור מישהו, לשמוע, להשתתף, לשתף. לא צריך להיות מקצוען בשביל להיות שותף ושייך.
כשאני נזכרת בילדה הקטנה שישבה מאחורה באוטו, ושתקה,
אני מברכת אותה באוצר של מילים.
מילים טובות, רכות, מנחמות.
לא מילים חכמות או נכונות או מדויקות בהכרח,
רק מילים שיוצרות קשר, שיוצרות גשר-
בין המוות לחיים.
