נפגשנו אונליין, כל אחת בביתה, או בחוץ ליד מדורה. הדלקתי נר, לצד נוצה ואבן, וכוס מים זכים. שיחברו אותנו אל כל כוחות החיים.
התכנסות נשית יש בה הזמנה ליחד והזמנה ללבד.
המשותף מכיל את האישי, לא מתווכח איתו.
בתוך כל אחת מאיתנו שוכנות נשים רבות בו זמנית- הילדה, הנערה, הזקנה, האהובה, החברה, החכמה, היודעת, החולמת, המזינה – מעגל נשי מאפשר לנו להיות כל אלה וגם אף אחת מהן.
המיכל המשותף שלנו יש בו חכמה של שושלות, חכמת אמותינו ובנותינו,
הסיפור של כל אחת ונקודת המבט הייחודית שלה הן האוצר היקר שמצאנו. כל השאר היו רק הצעות, נקודות מבט אפשריות.
המילים הונחו אל מרחב טקסי, מרחב בו התנסינו בהקשבה מדיטטיבית וכל אחת יצרה ברכה אישית שהיא בעצם מנדלה של זרעים.
הרחם מקשיבה והידיים פועלות. ממיינות ומסדרות.
מה ששלי נשאר, מה שלא נשכח וחולף עם הרוח. שאולי תחזיר את הדברים אחרת.
חלק מהזרעים נובטים, חלק מהזרעים לא, הגינה תתגלה, אנחנו מטפחות אותה.
הזרעים האלה הם מצד אחד מאוד ביתיים, זולים, פשוטים ויומיומיים,
ומצד שני הם נשמרים לזמן רב, ויש בהם די.אנ.איי, ידע שטמון בהם.
ומצד נוסף, אפשר אחר כך לבשל ולאכול אותם והם יכולים להפוך להיות הגוף שלנו וההזנה של משפחתינו.
ההקשבה באופן הזה הופכת לטקס- תהליך המגולם בגוף
פרנסיס וולר כותב ש"הטקס תופר את הקרעים בנשמה המתרחשים בשגרת היומיום.
במרחב הטקסי משהו בתוכנו מבליח… משתחררים מהמגבלות המצמצמות של המוסכמות
הטקס מסמן לנפש שהגיע הזמן לכונן סדר אחר"
שער הארבעים הוא מעבר חיים- מרחב השתנות, כמו מרחב חלום.
כמו ביום כיפור, כמו בלידה- השער נפתח ובסוף התהליך השער נסגר
בין הפתיחה לסגירה יש מרחב של השתנות,מרחב מעבר, מרחב בו מוזמנת פתיחות אל מה שמעבר לרגיל.
מרחב ההשתנות הוא כמו הגולם שבין הזחל לפרפר.
יש לחזור את הגולמיות, להסכים לדברים להתפרק לחומרי היסוד והליבה, על מנת שיתארגנו מחדש באופן אחר. מרחב המעבר הוא מרחב של ערבוב, בלבול, חלימה ולפעמים גם תקיעות, שקיעה בביצה, אבל ופחד.
בכל תקופת חיים אנחנו חיות את ההווה ונעות לעבר העתיד.
הכוונות שאנחנו מסמנות, החלומות שלנו, מתווים לנו את הדרך. תהליך המעבר הוא תהליך של שחרור וזיקוק- השחרור מכוונות ישנות והנחה של כוונות חדשות, זמן המעבר מאפשר לנו להודות לאישה שהיינו ולאישה שהפכנו להיות. על מנת להתחדש יש לפנות מקום.
בתרבות ההודית החיים מחולקים לארבעה שלבים- שלב הילדות בו לומדים, שלב הקמת המשפחה, בו דואגים ומפרנסים, שלב ההתפתחות הרוחנית, ושלב הפרישות והנזירות.
גיל ארבעים הוא תחילת המעבר מהשלב השני לשלב השלישי, מתחילות לבצבץ שאלות של משמעות ורוח. במקום השאלות של איך להצליח ב…, מגיעות שאלות אחרות כמו-
מי אני? האם חייתי את החיים שנועדתי לחיות? האם הקשבתי לקריאה, לייעוד, לבחירה האישית? מה הנשמה מבקשת ממני עכשיו? מה עוד עליי ללמוד על עצמי? מה עוד עליי לשנות בי?
תרבויות ילידיות מצפון אמריקה מספרות על סבתא עכבישה- שהיא מורת דרך להשתנות מתמדת לקראת העצמי האמיתי. היא מלווה את האדם בכל מעבר והתקדמות בספירלת ההתפתחות עד להיותו "אדם אמיתי".
ביהדות- בן ארבעים לבינה. בעברית גם החכמה וגם הבינה הן בלשון נקבה. גם תשומת הלב, האהבה, הנתינה, הדעת. הפירוש הקלאסי אומר שחכמה זה לדעת ידע ובינה זה להבין דבר מתוך דבר. עבורי הבינה היא בינת הלב. להבין דבר מתוך דבר זה לעשות חיבורים, לשמוע מבין השורות, למיין ולזקק, כמו שאנחנו עושות היום.
גיל ארבעים פוגש אותנו לקראת או תוך כדי המעבר מהדם האדום לדם הלבן-
ממחזוריות של פריון, למחזוריות של רוח.
במסורות ממרכז אסיה (כפי שלמדתי מצילה זן בר צור) האישה בדם האדום היא אשת רפואה של הגוף והיא נושאת איתה תיק רפואה חומרי לכל מקום אליו היא הולכת.
במעבר לדם הלבן תיק הרפואה נפרם ונקבר, והרחם הופכת להיות איבר הרפואה הרוחנית.
האישה בטקס משתפת על הדרך שלה בחיים ועל היצירה שלה ומקבלת על עצמה או בוחרת לעצמה תפקיד רוחני בקהילה. היא עוברת לרפא בכוונה, בנשימה ובתפילה.
המעבר הוא מנתינה קונקרטית לנתינה מהותית, מרפואה של לתת מענה, לרפואה של חיבור לאינטואיציה, לידע, לדרך.
שער הארבעים פוגש אותנו כנשים בזמן ההשתנות, רובנו עוד מקבלות את הדם האדום, אבל ליבנו כבר מתכוונן אל הדם הלבן. אנחנו חשות בהבשלה הנשית, והרחם מתחילה לבקש מזון רוחני, ורואה כבר את המשך הדרך.
תרבות המערב (שגם בה יש חכמה כמו בכל התרבויות) קוראת לשער הארבעים משבר אמצע החיים
השער הוא כמו לעבור צד בחיים. מהצד בו העתיד הוא בעל המשקל, לצד בו העבר הוא בעל המשקל. גם אם עוד לא עברנו את אמצע החיים כרונולוגית- השנים מתקצרות עם הגיל. שנה של ילד היא כמו כמה שנים של מבוגר.
המעבר הזה של משקל השנים הוא משמעותי ויכול להיות כבד מאוד. הוא שומט את הקרקע מתחת לרגלינו, ומאיר באור חזק את הבחירות והפניות שהביאו אותנו לנקודת ההווה.
כל שער הוא תהליך חניכה, כל חניכה דורשת מאיתנו למות לעצמנו בלי לדעת איך נהיה כשניוולד מחדש.
ההתמודדות עם התבוננות חודרת אל העבר, יכולה להיות שלב המוות של החניכה הזאת.
אני מרגישה את זה בשבועות האחרונים של ההכנה למפגשים האלה, חשבון הנפש, עם האורח של הספק שמלווה אותו- לוקח אותי דרך כל הדרכים שלא בחרתי, כל הפניות שלא פניתי בהן.
התהליך מזמין אותנו לעבור דרך אבל על מה שלא היה, על מה שלא חיינו.
עם אבל והודיה על מה שהיה ומה שלא, העבר עובר טרנספורמציה, ממשקולת של מגבלות והתניות, הוא הופך להיות הקרקע עליה אנחנו צועדות. המובן מאליו שמזין את חיינו כאן.
אמרה דאואיסטית מזכירה לנו משהו על הדרך אל השער וממנו-
"זו הנקראת דרך אין להתרחק ממנה ולו לרגע קט. כי מה שאפשר להתרחק ממנו הרי אינו הדרך".
אנחנו בעצם לא יוצרות שום דבר בתהליך הזה. אין צורך להסיק מסקנות או להפוך את החיים למשהו אחר ממה שהם. תהליך האבל וההודיה, ההתבוננות והמעבר דרך כל הבלבול והקושי הגולמיים שהוא מביא, יוצר עבורנו מרחב של בהירות.
אנחנו מנקות את האופק, כך שמבין הסבך תתגלה הדרך בה אנחנו פוסעות כבר שנים.
טבעי שבתהליך הזה יגיעו קולות הביקורת, ההשוואה, ההחמצה,
ויחד איתם אנחנו נעמיק בקולות ההודיה והפליאה על מסע חיים חד פעמי, יוצא דופן ולא מובן מאליו
שזכינו ללכת בו, ועדיין ללכת בו, ולמצות אותו עד תום.
