זוכרים שאמרנו ככה בהסכמים שעשינו כילדים? בלי חרטות!
אני כנראה לקחתי את הכלל הזה יותר מדי ברצינות. ורוב חיי לא התחרטתי על שום דבר שעשיתי. הייתי מחליטה החלטה ורצה איתה קדימה, בלי להביט לאחור.
יש בזה משהו חכם, אני לא טוענת שלא. הנטיה הזאת לא להתחרט, ההחלטה המודעת לא להתחרט, מאפשרת להביט אל מה שטוב, אל מה שלמדתי מההתנסות ומהחוויה, ולא לטבול בבריכת העבר המתעתעת, שיכולה לפעמים להטביע אפילו.
ומצד שני, חרטה היא תנועת נפש, היא רגש.
ועם החיים למדתי שרגשות הם טובים לנו, יש להם תנועה משלהם שבאה לכוון אותנו, להצביע על משהו. ואם יש רגשות שמורחקים מטווח החוויה שלי, אני לא באמת לומדת אותם, ולא באמת בחופש ופתיחות מולם.
זה זמן טוב לדבר בכלל על רגשות שאנחנו לא אוהבים להרגיש. רגשות שאנחנו לא אוהבים להרגיש יוצרים בעיות בחיים שלנו. כי אנחנו כבני אנוש מוכנים לעשות הרבה ולהימנע מהרבה דברים, כדי לא להרגיש אותם. אם למשל אני לא אוהבת להרגיש חרטה, אני לא רק אמנע מלחשוב על רגעים מסוימים בעבר, אלא גם אמנע ממצבים בהם יש סיכוי שאתחרט. יכול להיות שלא אעיז להחליט החלטות גדולות כדי לא להתחרט עליהם, יכול להיות שלא אגיד את דעתי כדי לא להתחרט על כך, או שסתם אמנע מלבחור בין קפה לתה- כי לא להתחרט.
מה שעוד קורה כשאנחנו נמנעים מרגשות מסוימים זה שאנחנו לא אוהבים אותם גם אצל אחרים.
אם אני חוששת מחרטה, גם כשחבר או חברה יפגינו חרטה לידי, זה יהיה לי קשה. אני בטוחה שגם את.ה מכירים מצבים בהם חבר מגיע עם קושי ולנו נורא קשה להיות איתו או להקשיב לו. הרבה פעמים זה בגלל שאנחנו נרתעים מהרגש שהוא מביע, אם נשים לב לכך, נגלה מאילו רגשות אנחנו נבהלים, חוששים ונמנעים.
כשזה קורה באופן חד פעמי עם חבר, זה עוד בסדר ונסלח, אבל מה אם זה קורה עם הילדה שלנו?
זה דבר נפוץ מאוד, שילדה מפגינה רגש שההורים שלה לא אוהבים
הם מתקשים להיות שם איתה ולעזור לה, הם באופן לא מודע רק רוצים לברוח משם. מה שקורה אז, זו אחת משתי אפשרויות: או שההורה משדר לילדה שהרגש הזה לא מתאים ולא לגיטימי, והילדה מתחילה להדחיק רגשות מתוכה, או שההורה מתרחק ממנה באופן ממשי או רגשי, ואז הילדה תרגיש מאוד לבד ברגש שלה.
אולי זה מה שקרה גם לנו כילדים, כשהתחלנו לחשוש מהרגשות שלנו…
חרטה, אשמה ובושה, הם כולם רגשות שנוגעים לעבר.
הם מתעוררים כשאנחנו מתבוננים על מעשה שעשינו או מילה שאמרנו בעבר. לכן הם יכולים לבלבל אותנו, בקלות אפשר לחשוב שהם רגשות מיותרים, שלא תומכים בכאן ובעכשיו, וגם לא בעתיד שלנו.
הרבה כתבות ותכנים ברשת מתייחסים לרגשות האלה כרגשות שליליים ומסבירים איך להימנע מהם. הגישה הנפוצה מתייחסת לחרטה, בושה ואשמה, כרגשות שנוגעים לקבלת החלטות עתידית. כלומר, האשמה באה לסמן לנו מה לא נרצה לעשות בעתיד. ולכן הגישה הזאת אומרת- עדיף לקבל את ההחלטה הנכונה בלי להרגיש את האשמה.
אני רוצה להציע פה גישה שונה שיוצאת מנקודת הנחה שונה.
נקודת הנחה שרגשות הם תופעות גופניות-נפשיות. וכמו כל תופעה גופנית-נפשית אחרת, רגשות הם לא חיוביים או שליליים, הם פשוט ממלאים תפקיד מסוים ואז הם חולפים. אי אפשר לשלוט בהופעה של הרגשות שלנו, אפשר רק לתת להם להיות, להחליט איך להתייחס אליהם, ולתת להם לעבור.
יש רגשות שמעלים כאב, אי נוחות, אי שקט וצער, אבל גם כאב בא כדי לעורר אותנו לפעולה, ובעיקר- כאב, אי נוחות וצער הם בלתי נמנעים, הם חלק מהחיים. הם באים והולכים, כל עוד אנחנו לא משמרים אותם ואוחזים בהם בחוזקה.
אם כך, גם חרטה, בושה ואשמה הן לא תופעות שליליות בהכרח. החוויה שלהם בגוף ובנפש יכולה להיות מאוד לא נעימה. אני מניחה שגם אתם, כמוני, מתכווצים ואפילו קופאים קצת כשעולה בכם רגש של בושה או אשמה. וזה יכול לבלבל. אם עולה בנו רגש לא נעים אנחנו נרצה לגרש אותו מייד. אבל אם נזכור שיש לו תפקיד, שהוא בא להפקיד בידינו משהו, אולי נצליח להאט לרגע, ולהקשיב.
חרטה, אשמה ובושה הם רגשות משניים.
כלומר, הם לא הרגשות שמתעוררים בנו מהסיטואציה עצמה, אלא מהמחשבה על הסיטואציה, או כתוצאה מרגש ראשוני שעלה בסיטואציה. למשל: אני חשה חרטה כשאני חושבת על הזדמנות שפספסתי. ברגע של ההזדמנות עצמה לא חשתי חרטה, רק אחר כך היא עולה.
דוגמא נוספת- אני מרגישה בושה כשאני קולטת שמסתכלים עלי כי שרתי בקול רם ברכבת. הבושה עולה ממחשבות שיש לי על המבטים של האנשים. ברגע הראשון שהבחנתי בהם עלתה בי מבוכה או פחד, אחרי שנייה בערך היא נהפכה לבושה.
כשאנחנו פוגשים רגשות כאלה, הם מזמינים אותנו להרגיש את מה שפספסנו ברגע האמת.
את הרגש שעלה שם, שלא הצלחנו להרגיש ברגע האמת.
אני אביא דוגמא קצת קשה, אבל היא אמיתית וחיה בי כרגע. לפני כמה שנים במסגרת ההכשרה המעשית שלי פגשתי מטופלים שהתמודדו עם סרטן. חלקם מחלימים וחלקם לקראת סוף החיים.
והיה לי מטופל שהתקרב אל מותו. אני הרגשתי את זה, וגם הוא דיבר על זה מידי פעם, אבל המשפחה שלו והאנשים היקרים שטיפלו בו לא היו פתוחים לשיח שכזה, והוא לא רצה להביא את זה בפניהם. כך יצא שהוא נפטר במפתיע עבורם, ולקח שבוע עד שהודיעו לי על כך.
לי זה היה מאוד עצוב, כי לא יכולתי להגיע ללוויה או לשבעה, ובמשך תקופה ארוכה אחרי המוות שלו התמלאתי בחרטה על כל מה שלא עשיתי. על הטלפון שלא הרמתי, על השיחות שלא ניהלתי, על כך שלא התערבתי מספיק אולי, הייתי מוצפת במחשבות על מה הייתי יכולה וצריכה לעשות אחרת.
אפשר להבין את רגשות החרטה והאשמה האלה בכל מיני צורות.
אפשר לומר שהם באו ללמד אותי לקבל החלטות נחושות ובוטחות יותר בפעם הבאה להיות מטפלת יותר מעורבת, להתבייש פחות, או כל מיני דברים שנוגעים לעתיד. אפשר לומר שהחרטה מגיעה בתגובה למה שאני עשיתי, למה שאני הייתי.
אבל אני מבינה אותה אחרת לגמרי. אני מבינה אותה כהזמנה להישאר עם האבל. לא רק עם האבל על המטופל שאיבדתי אלא גם עם האבל על כל התהליך, על מה שלא התאפשר.
החרטה לא נמצאת שם בשביל העבר, ולא בשביל החלטות לגבי העתיד, היא מגיעה בשבילי היום. בשבילי של ההווה.
החרטה והאשמה מגיעות עם תפקיד- להשאיר אותי עוד קצת איתי.
כשאני מסכימה לחזור אל מחשבות החרטה האלה, אל הרגעים האלה, אני מסכימה לחוש את הקושי שלי, את העצב שלי, את חוסר האונים שיש בלהיות בקשר עם אדם שמתקרב למותו. החרטה מזמינה אותי להיות איתו, לחשוב עליו, ולהרגיש את הכאב.
היום במבט לאחור אני רואה הרבה יותר בבירור כמה הפרידה היתה חסרה לי, כמה היה חסר לי לראות את הקבר שלו, לחלוק לגופו כבוד ולא רק לזכרון שלו שנשאר איתי. ואני חושבת שרגשי החרטה קשורים למה שלא התאפשר לי שם.
זה לא קל להרגיש חרטה
זה לא נעים להרגיש אשמה, זה לא מזמין במיוחד לחוות בושה. אבל זה מה שיש. זה מה שמגיע אלינו. אנחנו יכולות לבחור להיאבק בהן, לטאטא אותן הצידה, לדבוק רק ברגשות הטובים, אבל אז נחיה חצי חיים, ונכאב במקומות הלא נכונים.
אני יכולה לבלות את הימים שלי במחשבות על העבר ובהסקת מסקנות לעתיד, אבל לדעתי זה לא מה שהרגשות שלנו באים לעשות. לדעתי הם באים לכוון אותנו להווה. להשלים אזה מעגל שלא התאפשר לחוות אותו ברגע האמת, וללמוד מי אני היום.
כשאני נותנת לרגשות שלי ללמד אותי, כשאני מפקידה אמון ברגשות שלי, ומסכימה פשוט להרגיש אותם, להרגיש אותי ברגע ההווה,
הם ילמדו אותי את השיעור של היום, לא את השיעור של העבר.
הם יאפשרו למה שנחסם בעבר להשתחרר ויובילו אותי לבחירה מתוך אמון וחופש ברגע זה ממש.
(הפוסט הזה נכתב מתוך התנסות שלי בשבועות האחרונים בה באופן מודע הזמנתי רגשות של אשמה, בושה וחרטה לחזור וללמד אותי את מה שלא הצלחתי לשמוע ברגע האמת.
אמנם נתתי פה דוגמאות חזקות, אבל אפשר ליישם את זה גם על חרטות קטנות. אם תצטרכו כיוון או עזרה, אשמח להיענות. כתבו לי בתגובות).
