מה שיכול להיכתב

בפוסט הקודם כתבתי על הירח. ויום אחרי שכתבתי והעליתי ופרסמתי, הרגשתי איך אם לא הייתי שולחת מייד, המילים היו נשארות בטיוטות עוד הרבה זמן. כי יום אחרי שכתבתי ושלחתי עלו בי כל המילים אותן לא כתבתי, כל הקולות אותם לא השמעתי.
כל הצדדים השניים שאין להם מקום כשאני בוחרת להניח מילים על דף.

במשך כמעט כל המסע לא כתבתי.

הכתיבה היתה במשבר, והמשבר הזה נגע למציאות שהיתה במשבר, משבר כזה בו המילים מאבדות ממשמעותן. כשפרצה המלחמה לא כתבתי כי לא היה מה לומר. לא היה הגיון עבורי בלנסות לעשות סדר באמצעות המילים. לא היתה חשיבות עבורי בדעה שלי על פני דעות אחרות. בתחושות שלי על פני תחושות אחרות. בעומק ליבי הרגשתי שזה זמן להקשיב היטב. לא לומר דבר.
ואחר כך זה נהיה קשה עוד יותר. כי מה שיותר קשה מאסון, זה כשהאסון נהיה מציאות מתמשכת.
כשהאסון נהיה שגרה.
שגרה כמו נסיעה בין הכיכרות בפרדס חנה, כל כיכר עם שלטים ותמונות חטופים, וכל התמונות דוהות, הדגלים הצהובים כבר משופשפים מיושן, נפרמים בקצוות. הכאב הזה שהספיק לצבור שכבות של החמצה, של החזקה, משקל של ייאוש, של חוסר תוחלת, של משא שאין לשאת אותו ועדיין אין איך להוריד אותו.
זאת החוויה של החזרה לארץ עבורי.

וזאת גם לא.

כי ברגע מסוים  ישבתי וכתבתי על הירח. דווקא על הירח כתבתי. וברגע הזה שכתבתי על הירח בחרתי צד אחד, ולא את הצד השני. וביום למחרת הגיע הספק ואולי ניקרה מעט האשמה- מה, לא חשבת בפוסט הראשון שלך מהארץ לכתוב על החורבן בעזה? על הרעב? על החטופים? לא יכולת להוסיף משפט?

זה חסרונן של המילים. שאם נותנים להן להיכתב, הן כותבות בכל פעם רק מילה אחת. ומאז שארצי שרויה במלחמה אכזרית יותר מכל מה שהכרתי בחיי, אף בחירה לא מספקת, אף בחירה לא טובה.

בכל רגע אני בוחרת בין הישרדות להשראה

זאת לא תמיד בחירה מודעת, פעמים רבות היא מתגלה בפניי רק אחרי שכבר נעשתה. בכל רגע אני בוחרת אם לחשוב על החטופים או לחשוב על הירח. אם לחשוב על עזה או לחשוב על בית הספר המתוק של הילדים שלי, אם לחשוב על העתיד השחור שאני צופה, או לחשוב על הדיונון שראיתי בים בין האיים השבוע.
במילים אני מרגישה שתמיד צריך לבחור, שאי אפשר להיות באמת לגמרי עם הכל בו זמנית. שאם יש רק מילים אז אי אפשר.

שיר קטן שנכתב במסע מתאר חלק מאבדן הכתיבה שחוויתי:

מַדְבִּיקָה מַדְבֵּקוֹת עַל הַמִּקְלֶדֶת,
הָאוֹתִיּוֹת הָעִבְרִיּוֹת שֶׁכָּתַבְתִּי כָּאן פַּעַם בְּעֵט שֶׁלֹּא נִמְחַק
כְּבָר נִשְׁחֲקוּ וְנִהְיוּ לְדַק.
לֹא כָּל הָאוֹתִיּוֹת אוֹתוֹ דָּבָר,
יֵשׁ יוֹתֵר וְיֵשׁ פָּחוֹת
הָהּ' לְמָשָׁל כְּבָר אֵינֶנָּה
נֶעֶלְמָה כְּמוֹ הַצְּלִיל הָרֵיק שֶׁהִיא מְמַלֵּאת כָּל כָּךְ יָפֶה
דַּוְקָא הָהּ' שֶׁאֶפְשָׁר לִקְרֹא אוֹתָהּ גַּם הַשֵּׁם
כְּמוֹ שֶׁהָיִינוּ כּוֹתְבִים בְּבֵית הַסֵּפֶר הַדָּתִי
בִּמְקוֹם לְהַגִּיד אֶת הַשֵּׁם. בִּמְקוֹם לְהַגִּיד.
אוּלַי צָפוּי שֶׁהַת' וְהַי' נִמְחֲקוּ כִּמְעַט לְגַמְרֵי אֲבָל מַפְתִּיעָה אוֹתִי הצ' דַּוְקָא
בְּמָה כָּל כָּךְ הִשְׁתַּמַּשְׁתִּי בָּהּ?
צִפְצוּפִים, צִלְצוּלִים, צְמַרְמוֹרוֹת, צַפְצָפוֹת
מְעַנְיֵן מָה כָּתַבְתִּי שָׁם. וּלְמִי.

אבל מילים הן לא כל מה שיש, וכמו במסע בו הכתיבה פחתה אבל החוויה התעצמה, כך גם במפגשים האנושיים עם חבריי ומשפחתי בשבועות שחלפו מאז שחזרנו, חוויתי את כל מה שלא יכול להיאמר, אבל מוחש, מורגש, מתהדהד בינינו. 
גם בתרגול, בעולם הרוח, יש אפשרות כזאת להוויה שהיא מעבר למילים. הדרך הרוחנית שלי בשנתיים האחרונות לקחה אותי לנסות להיות אחרת, להיות גם וגם. להתרחב אל יותר ויותר.

הגוף יודע לעשות את זה

מערכת העצבים שלנו מאורגנת לגם וגם. להישרדות ולרווחה. ויודעת לנוע בין רגעי דחק לרגעי מנוחה. להיחרד ולהתווסת. הכל קורה באותו גוף. המערכות כולן יודעות גם וגם. אמנם לא באותה שנייה בדיוק, לא ממש בו זמנית, ועדיין המעברים קורים. הלב פועם באלפי קצבים שונים במהלך יממה, המוח מנסח מיליוני תרחישים, הידיים מוכנות לריב ולשלום, הרגליים למנוסה ולישיבה שקטה.

ואני מנסה ללמוד את לב התודעה ולגלות איך אפשר להיות יותר גם וגם, יותר נרחבת, יותר רגישה, על מנת לאפשר לי להיות בכאב ובהודיה, בשרידות ובהשראה, על מנת לנוח במציאות כפי שהיא. עם כל מה שהיא מביאה.
במסע הזה נחת הרוח קיבלה משמעות חדשה. הנחת היא לא רק מנוחה. היא גם נחיתה. 
להסכים לנחות אל תוך המציאות הקשה. להסכים לנחות אל האדמה. האדמה הזאת הסופגת את דם הסכסוך כבר יותר ממאה שנה.

לנחות אבל לא להתרסק

לתת לרוח להנחות אותי, לנחות ועם הרוח להבין איך להיות כאן. איך אפשר לנכוח, נאמנה לערכים שלי, נאמנה לאמת שמנחה אותי, ולא להתנתק מהמקום הזה והמדינה הזאת שנראית כרגע כל כך שונה ממה שאני מאחלת לעצמי ולילדיי.

אחת המורות שמחזקות אותי בחיפוש הזה בזמן האחרון היא ג'ואנה מייסי.
בלימוד שלה, בספר ובפודקאסט של שיחות איתה, היא מלמדת  איך להיות גם ברגעים שאין בהם תקווה, גם ברגעים בהם אנחנו מבינים שמעשינו כבני אנוש מעקרים את האדמה עליה אנחנו עומדים, ולא מאפשרים לארץ להמשיך לתת לנו חיים. ברגעים כאלה שהבהירות היחידה שישנה היא הבהירות של האין.

תרגמתי באופן חופשי פסקה שנגעה בי השבוע-
"אין מה לחשוב על זה יותר מידיי, כי אין שום דבר שאני יכולה לעשות בנוגע לזה". כולנו מכירות את התגובה הזו או הלך הרוח הזה במסגרת דיון או שיחה על בעיות חברתיות או סביבתיות. מבחינה לוגית, היא מערבבת בין מה שאפשר לחשוב עליו ולהרגיש אותו, לבין מה שאפשר לעשות. וזה בלבול טראגי, כי כאשר כוחות נתפסים כה עצומים עד שאי אפשר לחשוב עליהם או לערוך לגביהם דיון מעמיק, אנחנו נפגעים פעמיים- גם במעשה וגם במחשבה. (מתוך הספר coming back to life)"

כשיש משהו שמרגיש גדול עליי, אני מכירה את התנועה הזאת בתוכי, שאומרת- מה יש לי להתעסק בזה עכשיו? אני אתמקד בדברים שיש לי שליטה עליהם.
אני מכירה את התנועה הפנימית שמרימה ידיים כשהדברים הם בסדרי גודל רחבים מידיי, כשהמציאות מורכבת וכואבת במרחבים רבים מידיי בזמן קצר מידיי.
התודעה מייד עושה את התנועה הזאת, המתייאשת, שמסתגרת אל פינה בה אין לי מה לעשות בנוגע לזה, אז עדיף לי כבר לא לחשוב ולהרגיש את זה. אבל פעולות הן לא כל מה שאנחנו, וג'ואנה מייסי מזכירה לנו, שעשייה היא רק חלק אחד מהאפשרות שלנו להשתתף, להיות בקשר, ליצור ולשנות בעולם.

כל פעולה מקורה בזרע של כוונה,

של תנועה פנימית, של רגש או מחשבה. אבל לא כל כוונה פנימית בהכרח תתגשם בפעולה. כשאנחנו מפסיקים להיות בקשר עם מה שאין ביכולתנו לעשות משהו לגביו כרגע, אנחנו מוותרים על השתתפות ופעולה במרחבי החיים. אנחנו נסוגים ממגע אמיתי עם העולם, אנחנו בוחרים שלא לנחות, שלא להיות במציאות הנוכחית כפי שהיא.
כשאנחנו מערבבות בין היכולת לפעול לאפשרות לחוש, להרגיש, לחשוב, לכאוב, להתאבל, לנשום- אנחנו סוגרות את עצמנו בפינה, ובאופן הזה גם מפסיקות להשתתף במציאות, וגם מונעות מעצמנו חיבור, קשר ותמיכה עם מה שיכול להזין אותנו ואת התנועה שהיינו רוצות שתקרה בעולם.

להמשיך להרגיש, לחשוב על, להיות בקשר עם, כל הכאב והצער של העולם, זאת פעולה אקטיבית שלא מוחקת את חוסר האונים שלנו, אבל כן מכירה בכך שפעולה היא לא כל מה שיש. וג'ואנה מייסי מתעקשת להמשיך לפעול לשינוי ומתעקשת להמשיך לעשות זאת עם לב פתוח. התרגולים שלה והמילים שלה מדגימות ומלמדות אותנו איך לעשות זאת.

איך לראות את הזרעים המיטיבים שנזרעים בתודעה ולא להזניח אותם בנוכחות כאב, שברון לב, אבדן וייאוש. איך להמשיך לחיות עם, ולא לנטוש את החתירה לשינוי, גם כשפעולה נראית בלתי אפשרית או בלתי אפקטיבית.
עבורי בימים אלה התרגולים האלה של הרחבת ופתיחת הלב אל כל הסובב אותי ואל כל מה שבתוכי, הם האפשרות המיטיבה להיות ולפעול כאן. והאפשרות הזאת היא קדם מילולית, היא מזמינה אותי לרדת מתחת לנאמר, מתחת למסופר.

המילים יכולות להיות גשר בינינו בני האדם, אך הן גשר צר מאוד. 

ולרוב, הן לא יכולות להכיל ולהביע את כל היש המורכב, הכואב, המסובך, היפה והחי כל כך. האפשרות לצעוד על הגשר הזה היא תמיד חלקית, אבל היא נכונה הרבה יותר כשיש גוף, רגש, ומחשבה שמצליחים להישאר פתוחים גם אל כל מה שלא יכול להיאמר.
ועם כל מוגבלותן של המילים, אני מרגישה שהן חוזרות אליי, וכשהן מגיעות יחד עם התרגול של חיבור אל הלא-מילולי, אל הגופני, הרגשי, אל הטבע והרוח, הן יכולות שוב להיות גשר ביני לבין העולם.
לאפשר לי לכתוב את מה שאפשר הרגע, בלי שהמילים שנכתבו יימחקו את כל מה שלא יכול להיכתב.