על היעלמות, מוות וקונסטלציה

לפני כמה חודשים הייתי בארון קבורה.

במסגרת מין מפגש כזה שבודק בחוויה מי אני מול מוות.

במפגש המנחה שאלה אותי: מהו מוות טוב בעינייך?

ואני אמרתי שמוות טוב, הוא מוות שבו כולם יודעים.

שאני אדע שאני הולכת למות, שאוהביי ידעו  שנדע להיות עם זה יחד. 

בשבועות האחרונים אנשים נעלמים לי.

בכל מיני אזורי חיים. אני כותבת ולא מגיבים, קובעת ולא מגיעים, מדברת ולא עונים. מתעלמים ונעלמים.

אני יודעת שזה נושא רגיש אצלי.

אם למשל בן זוגי יוצא מהבית ולא אומר לי, כל הגוף שלי נלחץ. אני גם נורא נעלבת מזה. מעומק ליבי.

דיברתי על זה עם המטפלת שלי, והסכמתי רגע להרגיש את החוויה הזו, שמישהו נעלם לי.

זה היה כמו חלל של קור בגוף.

בעצם זה הרגיש כאילו אני נעלמת.

כאילו אין לי אחיזה בעצמי ואני לא יודעת מי אני.

תחושה קדומה וראשונית כזאת, עוד לפני שהצטרפו אליה מילים. 

בבית מייד חשבתי איך אגן על עצמי

איך אשמור על עצמי כך שזה לא יקרה יותר.

איך ארגיש מוגנת יותר, בטוחה יותר, בעולם בו אנשים נעלמים פתאום, בהכרה ברגישות שלי בנושא הזה.

כמו מטפלת טובה, פניתי אל החלק הפגיע שבי ושאלתי אותו  "מה יעזור לך? מה יגרום לך להרגיש יותר בטוח?" וקיבלתי תשובות שונות:

להאט מעט, לומר מה אני צריכה, לבקש בפשטות את התגובה שחסרה לי.

ועדיין, זה היה כואב. לא פשוט  לא שלם.

בלילה התעוררתי מחלום. התעוררתי ערה לגמרי, ונזכרתי בקונסטלציה.

כך פתאום עלתה לי המחשבה-

אולי זה לא רק שלי? 

פתאום התרחבה בי הודיה עמוקה, לכל מי שנעלם לי בתקופה האחרונה- 

תודה שאפשרתם לי להרגיש את זה שוב. הפעם בנחת. עם מרחב נוכחות.

בלי הצורך להגיב מייד, בלי הצורך למצוא אתכם.

תודה על ההזדמנות לריפוי.

ושוב התבוננתי בשאלה, דרך עיני הקונסטלציה, והפניתי את מבטי אל מרחבי המשפחה והעבר,

ומצאתי כל כך הרבה נעלמים.

משפחות שלמות שנעלמו האחד לשנייה,

שלרגע אחד היו יחד, וברגע הבא נהפכו לנעלם שאיש לא ידע מה עלה בגורלו.

ועוד לפני השואה, היו נעלמים. אבא ואח צעיר שנפטרו,

שם משפחה שנעלם, ועולם שלם שהלך ונעלם. ואיננו עוד.

אז זה לא רק שלי, הפחד מהיעלמויות.

כל היעלמות כזו היא פחד מוות הרי. היא סופית וקרה בצורה מחרידה.

היא מעבר לעולם אחר, שאף אחד לא רוצה להיות בו יותר.

והנה חוזר המוות הטוב.

המוות הידוע. המוות שניתן להיות איתו בקשר.

המוות בזמנו, בעיתו. מוות בזמן נכון, ביחד, בשיח.

וכמה ברור לי עכשיו הרצון שלי להעלות אל פני השטח את האפשרות הזו.

האפשרות להזדקן בנוכחות, לדבר על המוות המתקרב,

האפשרות לדעת ולהודיע שהסוף מתקרב.

המערכת המשפחתית שלי מלאה בחורים שחורים, במרחבי מוות עלומים.

שאין בהם ידיעה, אין בהם פרידה, יש רק את הנעלם.

ואל מולם, אני רוצה אחרת. אני מברכת את עצמי אחרת.

אני בוחרת להצטרף אל הקרובים למיתתם ולהיות עדה לפרידה המכובדת,

המבורכת, כשהמוות ידוע ונוכח, ואיננו נעלם יותר.

אני אוהבת את החיים. אוהבת את החיים שלי.

אוהבת את כל מה שנקרה בדרכי ואיפשר לי לחוות את ההודיה העמוקה הזאת.

מברכת על האפשרות להיווכח ברגע עצמו- ממש כפי שהוא על כאביו וקשייו.

אני אוהבת את כל פינות החיים הנידחות. הפינות שלי, של העבר שלי, של המשפחה שלי,

של דורות רחוקים וזמנים רחוקים.

ולכן אני נמשכת אל הזיקנה והמוות. וגם כשנדמה שהם רחוקים מהיומיום שלי,

הם בליבי תמיד.

רוקמים את קורי העכביש העדינים שלהם, ולוכדים אותי ברשתם הפלאית.