יש דרך אחרת, אני יודעת.
דרך שמתקיימת במקביל למה שמורגש כאן ועכשיו.
זו לא אפשרות חיים אחרת לחלוטין, כי היא קיימת כל הזמן.
זה אולי איזה שביל שנח 10 סנטימטר מתחת לפני הקרקע. והוא שם כל הזמן.
אולי בעצם זה להפך, אנחנו מרחפים איזה מטר וחצי שניים מעל לפני הקרקע כל הזמן.
צפים במחשבות, מנתחים קדימה ואחורה, עוסקים ללא הרף בהשוואות, מסתכלים כל הזמן מבחוץ על הדברים,
בעוד השביל האחר נמצא כל הזמן מתחתינו על האדמה,
רק מחכה שננחת.
אין צורך להשתיק את המחשבות, אין צורך להפסיק להרגיש. אין צורך לבטל דבר ממה שקורה כאן ועכשיו כרגע ממש.
אין צורך בכל זה, כי בשביל הזה אין צריך, ואין כדאי, ואין רוצה, ואין חייבת. בשביל הזה יש רק חיים.
עץ התות שלנו התמלא בעלים.
אחרי חודשים של עירום וריק.
שלושה שבועות לקח לו להפוך את עורו, להתמלא בירוק בהיר חי וחדש, למשוך אליו מיני ציפורים שיטעמו מהניצנים של פירותיו.
ובעוד חודש הוא יתמלא בפרי וילדי הגנים יעצרו לידו וינסו לקטוף להם גם.
האם עכשיו הוא חי יותר מאשר לפני חודש?
האם הוא היה צריך מוטיבציה, רצון, משמעת, משמעות או ציון כדי לעשות את כל זה?
האם זה משנה לו בכלל?
עץ התות חי כל הזמן ונח כל הזמן.
בזמן שהוא היה עירום בשלכת, השמש הגיעה עד פני הקרקע ומתחתיו יכלו לצמוח עשבים, דגנים, דשאים, פרחים, מינים שונים של צמחים חד שנתיים.
בזמן שהוא היה בשלכת יצורים קטנטנים אכלו ופירקו את העלים היבשים, הפכו אותם בחייהם לדשן, החזירו הכל אל האדמה.
עץ התות לא צריך לדעת שיש מחזוריות, הוא לא צריך תקווה כשהוא בשלכת, הוא לא צריך הבטחה שמתישהו יצמחו לו מחדש העלים.
עץ התות פשוט נענה לחיים.
החיים מפעמים בו עכשיו כשהוא מתעורר,
הם פיעמו בו גם קודם, כשהוא התכנס והצטמצם.
החיים פיעמו בו ופיעמו בכל מה שסביבו.
כשהוא התרחב אחרים הצטמצמו, כשהוא הצטמצם אחרים התרחבו.
החיים כל הזמן פעמו, והוא נענה להם.
השביל הנח כל הזמן מתחתינו, כל הזמן קרוב אלינו, הוא שביל ההיענות לחיים.
האם נוכל לפסוע בו קצת?
לקבל בברכה כל מה שבא, לקבל כל פעימת חיים כהזמנה.
עלה שנושר בתוכנו הוא אולי פעימת כאב, אולי תחושת הצמצום מעלה פחד, חשש, אפילו חרדה. אך כל אלה הן פעימות חיים.
מעבר לטוב ולרע, לנעים וללא נעים, לקשה ולקל, להתרחבות וההצטמצמות. מעבר לכל אלה יש רק חיים.
חיים שפועמים. פעימה אחר פעימה, נשימה אחר נשימה.
החיים פועמים ללא כיוון, ללא רצון, ללא העדפה.
החיים פועמים כי זה מה שיש בנמצא. אנחנו היצורים שהחיים מתרחשים בקירבנו, מגיבים לפעימה.
וכל תגובה היא מקובלת, כל תגובה היא שלמה.
מבחינת החיים אין בעיה, אם נרצה לריב איתם- זה בסדר, אם נרצה להיות עם החיים בזרימה- זה בסדר גם כן.
לחיים אין העדפה. גם לעץ אין. גם לחיפושית, גם לפרח.
אך אנחנו לפעמים שוכחות, לפעמים נתקעות רחוק מהחיים. מרחפות בניסיונות לכוון, לשלוט, שוכחות לנחות.
פעימת החיים כוללת הכל, היא כמו רחם בו הכל יכול להיווצר ולהיוולד.
אבל כמו ברחם, זה לוקח זמן, וזה סמוי מן העין.
אם היינו רואות את כל מה שקורה שם, לא היינו נותנות לזה לקרות, לא היינו נותנות לעובר להשתנות.
מרוב אהבה לא היינו נותנות, מרוב דאגה, מרוב אכפתיות.
אז טוב שכך הדברים נולדים, רחוק עמוק בפנים, מתכוננים ויוצאים רק ברגע המתאים.
החיים מזמינים אותנו לחיות כך גם עכשיו, גם היום.
ללדת כך רגשות, ללדת כך יחסים, ללדת כך תהליכים, שינויים, מסעות, חלומות ופחדים.
האם ניענה להם? האם נוכל להיענות לחיים?
כשהעץ בשלכת הוא נענה לחיים, והחיים נענים לו בחזרה,
הם עוטפים אותו בשמיכה של חורף, מכסים את האדמה, ממתינים איתו בשקט עד לאביב הבא.
וכשהוא יוצא מגדרו לפרוח, החיים נענים לו בחזרה,
שולחים אליו דבורים, ציפורים, זחלים, פרפרים, כל מה שיתמוך בחיים שבו להתרחב ולהגיע אל העץ הבא.
האם ניענה לחיים?
האם איענה לחיים? עכשיו ברגע זה ממש?
הם אתן לחיים לענות לי בחזרה? לפעום בתוכי עוד פעימה?
האם אתן לעצמי לרדת מטר וחצי מטה, מראש אל האדמה, להגיע אל השביל שמחכה לי שם,
מחכה שאפסע בו כפי שהוא מתגלה מרגע לרגע, מצעד לצעד, ללא רצון, ללא כיוון, ללא דחיפות, ללא משמעת?
לפעמים אני מוכנה להיענות לחיים
סומכת לגמרי על החיים. שייכת לגמרי לפעימה, משחררת אל הפחד והדאגה.
נותנת לחיים לפעם בי בדיוק את מה שיש, בדיוק את מה שבא.
יש בזה שחרור וחופש, יש בזה הרפיה עמוקה, יש בזה הבטחה קסומה וסמויה.
הבטחה של חיבור, של שייכות, הבטחה של תמיכה.
החיים נענים לי בחזרה.