רגע כזה

אמיה קצת חולה. היא נחה בערסל.

מאז שהיא תינוקת, היא יודעת איך להיות חולה. או שאולי נכון יותר לומר-האופן שבו היא חולה מלמד אותי שיעורים גדולים.
היא משתתקת, משתרעת. לא אוכלת. לא מתלוננת.
היא לא מתעסקת כמעט באיך ואיפה כואב ולא נעים לה. לא מתעסקת בכלל בהסחות דעת.
לא מבקשת סרטון, אפילו לא סיפור.
היא בזמן שקיעה ובהייה.
זמן החלמה.

אני מוזמנת להיות לידה,

לקבל את ההזמנה ולהתמסר לחוסר האנרגיה, לחוסר המעש.
קוראת ספר לצידה, מרגישה את הרוח, מציעה לה לשתות.
הדקות מאטות, השקיעה מטה מזדחלת גם אלי. אני מוצאת את עצמי בוהה והמחשבות נהיות אווריריות כאלה, פחות ישירות, פחות מהודקות.

אני קוראת ספר על מסע רוחני של סאדהו ישראלי, הוא מספר על מקומות שבהם אני נעה עכשיו, ממרחק של 50 שנה לאחור.
הודו היא לא אותו מקום, ועם זאת היא בדיוק אותו דבר.
מתחת לכל הפרטים היא עדיין מלמדת אותנו האטה, התבוננות השהיה ושהייה.
עוד השהיה ועוד שהייה.
לנוכחות גוונים רבים כל כך.

הבוקר במדיטציה

הקשבתי לקולו של תיך נאהת האן מזמין את הבודהה לנשום בראותיו, לשבת בגבו.
אם ברגע הזה כאן ועכשיו יש רק גוף ונשימה,
האם הגוף הזה שונה מגופו של הבודהה?
ישבתי בגופי והרגשתי יושבת.
ובתוך הישיבה היה מרחב של בטחון ושקט
מתנת התרגול.

אמיה שוכבת לידי בערסל, הרוח מנענעת אותו מעט,
עיניה בוהות, מידיי פעם נעצמות.
רגע. גוף. נשימה.

הכל כאן