הערב יהיה ליקוי ירח. ליקוי מלא. השמים יופיעו בפנינו במופע מיוחד, יצאו משגרתם הקבועה והסדורה.
אנחנו נצא לראות אותו.
ערבים רבים אנחנו יוצאים החוצה ורואים את הירח, הוא עד שקט ללילותינו
כבר מסיפורי הילדות- בשמי ערב כחולים, בשמי ערב צלולים, שט ירח עגול ובהיר.
אך הערב לא ישוט הירח. הערב הוא יעלה למרכז הבמה ואנחנו נצא אליו, נצא לקראתו, נצא לכבודו.
גרמי השמיים המלווים את חיינו יום יום, הם בדרך כלל המסגרת של חיינו.
אל תוך העולם הזה נולדנו.
כדור הארץ כפי שהוא, השמש כפי שהיא, הירח כפי שהוא.
בין אם נשים לב אליהם או לא- הם שם.
במבט רחב יותר הם לא רק ממסגרים את חיינו, הם הגורם לקיומנו, אחד הגורמים ההכרחיים המאפשרים את קיומם של החיים כאן.
את עצם קיומנו.
ועדיין, מנקודת המבט האנושית, הם לרוב רק מסגרת, מסמנים לנו מתי יום ומתי לילה, מתי הירח המלא ומתי ראש השנה.
יוצרים עבורנו את מופע עונות השנה. סובבים אותנו. וכל זה רק לכאורה.
היום נצא להתבונן בירח, ומה נראה? מה נגלה?
ראשית נתרגל את נקודת המבט מלמטה למעלה. את הרמת המבט.
המבט המתרומם מרחיב את שדה הראייה, מוצא מרגוע ברחב, בפתוח, אולי סומך יותר ומרגיש פחות לבד.
שנית נבחין בהפרשי הגודל, כמה קטנים אנחנו, כמה קטנות ההתרחשויות שבתוך ראשנו.
כמה צעירים אנחנו אל מול הירח, גורים קטנים של אבק כוכבים, שעושים כמיטב יכולתנו, כמו נמלה עסוקה שעוצרת רגע לראות את יפי היער.
ושלישית ניפתח אל הלא ידוע, אל הלא מובן, אל הפלא אותו חוו ככל הנראה בני אדם בכל פעם שליקוי מתרחש.
הפלא שבאי הסדירות, שבשינוי הקוסמי. הפלא הזה שקורה כשדברים לא מתנהגים כרגיל.
כשהם מראים לנו שיש עוד הרבה מה לגלות, מה להבין, לאן להתבונן, מה לדעת.
למרות הכוח הבלתי נתפס שיש בידי האנושות היום- הכוח ליצור אינטיליגנציה מלאכותית, הכוח לייצר פצצות הרסניות, הכוח להרחיף לוויינים בחלל, הכוח לדלות גז ממעמקי האוקיינוס, הכוח לייצר הרבה, להכחיד מיני חיות, ולהלביש מחשבים על ג'וקים-
למרות כל הכוח הזה אנחנו תלויים. כל כך תלויים.
ומחוברים. כל כך מחוברים.
מחוברים ברשת אחת בלתי נפרדת, תלויים בחמצן שהעצים נושפים עבורנו,
תלויים בתולעי האדמה שיפרקו עבורנו את כל מה שמת כך שהאדמה תצליח לספוג מים ולהזרים חנקן אל שורשי הצמחים הרכים שאחר כך נקרא להם לחם, או סושי, או ביסלי או תות.
אנחנו תלויים באנשים אחרים, שאין לנו היכרות איתם, ומקווים ומתפללים שליבם יהיה פתוח וטוב.
אנחנו מחוברים עד כדי כאב.
זה היה כך לפני מאות אלפי שנים כשאמותינו הקדומות יצאו אל הלילה ובערב אחד השמש הצלה עליו והיה מחזה מרהיב ואולי גם מפחיד שאפשר לקרוא לו ליקוי.
וזה כך גם אצלנו, היום, כשמה שמחבר ומפריד בינינו הוא הרבה מאוד מסכים ומעט מאוד יער. כשיש יותר סיכוי שנראה תמונות של הירח מאשר שנצא באמת לראות אותו בחוץ.
וזה כך גם בינינו לבינם. חיבור מעל גלי השנים המפרידות בינינו.
אותם חיים עיצבו אותנו, הם באמת אמותינו ואבותינו, נולדנו על אותה אדמה, באותו כוכב לכת, באותו כדור כחול
והירח הזה הוא אותו ירח, שעזר להם ועוזר גם לנו, לדעת מתי כדאי לצאת לדרך ומתי ראש השנה.
שמזכיר לנו וגם להם שאנחנו קטנים מאוד, ומחוברים מאוד, ומרגישים מאוד.
מי ייתן ונצא הערב החוצה,
ונרים מבט,
ונרגיש את הלב החי,
ונחיה, ונדע ונזכור.
