אתם חוגגים את ליל כל הקדושים?
ואת יום המתים? או פסטיבל מתים אחר? אולי מציינים חג לאבות הקדמונים?
השנה בקיבוץ שלנו חוגגים את האלווין. אולי בגלל ההקלות בסגר, אולי כי כמה חבר'ה צעירים אוהבים סרטי אימה.
הכינו כמה דברים יפים, ואפילו מופע קסמים לילדים (בזום כמובן).
ואני מאוד שמחה בזה.
קודם כל כי נכון השנה לעשות מקום לפחד. דווקא השנה, שמתקדמת לה בין סגר לסגר, עם עננה של מחלה (או מגיפה) שמרחפת מעל ראשינו.
ושנית, כי נכון השנה לעשות מקום למוות. כשבכל העיתונים בעמוד הראשי סופרים מתים, מתים סתם, לא רק גיבורים, נכון במיוחד להקדיש להם יום. שזה בעצם לנו.
כי ככה זה
כל הימים האלה באים ממקומות רחוקים. מאירלנד, ארצות הברית, מקסיקו, פרו, סין. ומה איתנו? אין לנו חג למתים?
בתרבות שלנו המוות נוכח הרבה, בכל סיפור של חג דתי יש מלחמה או אסון/נס לאומי, יש לנו ימי אבל מסודרים לאסונות גדולים.
יש צפירה, וכבוד, וימים שבהם אסור לשים שירים שמחים ברדיו.
אבל המוות אצלנו מדורג. יש מוות של גיבורים, ויש מוות טראגי, שיוצא מגדר הרגיל. למוות כזה יש שם ויש מקום. מוגבל אמנם, אבל מקום.
המציאות היא שרוב המוות בעולם הוא לא חשוב. הוא פשוט ככה.
ברגע שנולדנו, סופנו למות. מוות הוא עובדה פשוטה, ורוב מקרי המוות קורים כך סתם.
בין אם בבית או בבית חולים, בגיל מבוגר או בגיל צעיר, מתאונה מיותרת, אחרי מאבק עיקש במחלה, או מוות שחיכו לו, שהוא בעצם הקלה.
על רוב מקרי המוות לא נקרא בעיתונים, הוא קורה סביבנו, לכל מי שאנחנו מכירים.
המתים שלי
לכל אחד יש את המתים שלו.
יש לנו רשת של קשרים עם אנשים חיים, ויש לנו רשת של קשרים עם אנשים מתים. לא רק אנשים, אבל בעיקר.
וגם כאן אין מדרג למוות, אין מדרג לאבל. לכל אחד מאיתנו יש את השם שקראנו בעיתון ונשאר איתנו. מוות של זר שנחרת בראשנו, שצבט את ליבנו.
אמנם המתים לא ממשיכים לייצר איתנו חוויות משותפות, אבל הקשר איתם חי, ומשתנה כל הזמן.
הזכרונות שלנו מקבלים משמעות חדשה עם הזמן. ההבנה שלנו את האדם, את הגיל שלו, את האנשים שאהבו אותו, משתנה עם השנים.
רשת הקשרים שלנו עם המתים חיה. כל עוד אנחנו חיים.
אני רוצה לחגוג את יום המתים השנה. לאוורר מעט את היחסים שלי עם המתים שלי.
בין אם אלו האנשים שבלעדיהם לא הייתי חיה, או חייל שלא הכרתי ועל מותו שמעתי מרחוק.
אני רוצה להזמין אותם לעיבוד מחודש, להודות להם על המקום שתפסו בחיי עוד כשהיו בחיים, ועל המשמעות שלהם בלבי גם עכשיו, אחרי מותם.
ומאוד הייתי רוצה לאזור אומץ, ולשתף בכמה מילים את הקרובים של המתים שלי, אלא שכואבים את חסרונם בכל יום.
לומר להם שאהוביהם בלבי. גם אם לא כל הזמן, גם אם לא כל יום.
לחגוג את הפחד
הקו המפריד בין חיים ומוות קיים. גם בלי שנשמור ממנו מרחק.
לא חייבים לייצר אזור ספר בינינו לבין המתים. אזור בו אין לנו מקום, בו אין מילים, בו אסור לדבר ולחשוב על המוות, על הפחד, על המתים.
יש קו כזה בין החיים למוות, ועד שלא נעבור אותו לא נגיע אליו. רק נלווה מקרוב ומרחוק את קרובינו וידידינו שיגיעו אליו לפנינו.
סביב הקו הזה יש מרחב של אימה, של פחד.
הלא נודע מרתיע אותנו ואנחנו מטפחים את האשליה שאם לא נתקרב אליו במחשבה ובדיבור, באמת נהיה רחוקים ממנו.
הבעיה היא שהאשליה הזאת יוצרת עוד פחד, ניכור ובדידות. של אלה שאצלם המוות הוא עכשיו קרוב.
בואו בימים הקרובים לפחות, נחגוג את הפחד הזה, נקדיש מחשבה אחת ביום למוות, או למתים.
בואו יחד נהפוך את כל אזור הספר הזה למקום בו קורים דברים.
נגאל אותו מהריחוק, מהניכור, מהאילמות בה אין מילים.
נזרע בו ידידות, תמיכה, זיכרונות והכרת תודה לקרובים ורחוקים.
בואו נחגוג את הפחד, נחגוג יחד את יום המתים. מה אתם אומרים? מצטרפים?
