כאן מדברים על roni

בפוסט הקודם כתבתי על הירח. ויום אחרי שכתבתי והעליתי ופרסמתי, הרגשתי איך אם לא הייתי שולחת מייד, המילים היו נשארות בטיוטות עוד הרבה זמן. כי

הערב יהיה ליקוי ירח. ליקוי מלא. השמים יופיעו בפנינו במופע מיוחד, יצאו משגרתם הקבועה והסדורה. אנחנו נצא לראות אותו.  ערבים רבים אנחנו יוצאים החוצה ורואים

אמיה קצת חולה. היא נחה בערסל. מאז שהיא תינוקת, היא יודעת איך להיות חולה. או שאולי נכון יותר לומר-האופן שבו היא חולה מלמד אותי שיעורים

הדבר הבולט ביותר פה בנוף באנדלוסיה הם השמים. שמים עצומים בצבע תכלת שכל יום מופע עננים אחר מעלה בהם תערוכה. לפעמים אני יושבת מולם לתרגל.

כתיבה מהמסע. פוסט שני. רעש הנהר לא פוסק מתגלגל ורוחש, נשמע מבפנים ומבחוץ, מקרוב ומרחוק. אפשר לחשוב שאחרי כמעט שבועיים כבר לא נשמע אותו בכלל,

כתיבת מסע. פרק ראשון זה לוקח זמן, אני יודעת. המעבר משם לפה. בכלל כל מעבר מבקש את הזמן שלו.לפעמים אני אומרת שבא לי כבר להיות עוד

יש לי חוויה מאוד מכוננת בחיים, רגע שמשהו עמוק השתנה בי ומה שמיוחד בחוויה הזאת, הוא שכל מה שהיא כוללת זה קימה מכיסא. וזה לא

פעם נהגו לייבש ביצות, חשבו שזה רעיון טוב להשתמש בכוח ובידע שיש ברשותנו כבני אדם על מנת להתערב בפני האדמה. היום יודעים שזו היתה טעות.

אנחנו נולדים לתוך קשר. בקשר אנחנו נפגעים, ובקשר גם נירפא. ההבנה הזאת עומדת בבסיס של כל טיפול מבוסס יחסים. כל טיפול בפסיכותרפיה מתבסס על ההבנה

אֵבֶל הוא שלב מעבר הוא האפשרות לומר- זה היה. זה קרה. זה נגמר.בלי העצירה הזאת אנחנו מדלגים על שלב הכרחי בתהליך השינוי.בכל תהליך של כל