כאן מדברים על roni

אֵבֶל הוא שלב מעבר הוא האפשרות לומר- זה היה. זה קרה. זה נגמר.בלי העצירה הזאת אנחנו מדלגים על שלב הכרחי בתהליך השינוי.בכל תהליך של כל

כבר כמה חודשים שאני משתתפת בניסוי. זה בעצם שחזור של הניסוי הראשון שהשתתפתי בו, אי אז בתחילת שנות ה20 לחיי. הניסוי באי עשייה. שאלת המחקר:

אני בוחרת להגיד לא למשהו עכשיו למרות שהוא קוסם לי למרות שברור לי שזה משהו שארצה בעתיד. אני בוחרת להגיד לא למשהו עכשיו וזה קשה.

יש דרך אחרת, אני יודעת. דרך שמתקיימת במקביל למה שמורגש כאן ועכשיו. זו לא אפשרות חיים אחרת לחלוטין, כי היא קיימת כל הזמן. זה אולי

זוכרים שאמרנו ככה בהסכמים שעשינו כילדים? בלי חרטות! אני כנראה לקחתי את הכלל הזה יותר מדי ברצינות. ורוב חיי לא התחרטתי על שום דבר שעשיתי.

תהליך ההתפתחות שלנו לא עוצר כשאנחנו מגיעות לגיל 18.  גם לא כשאנחנו מתמקמות ומביאות ילדים. החיים הם רצף של שינויים כשכל אחד מהם מהווה הזמנה

אתמול היינו בגן שעשועים. בת השלוש שלי גילתה שהיא יכולה להתנדנד הפוך. עם הרגליים על הנדנדה, והראש למטה.היא הראתה לי שוב ושוב.ואז היא אמרה- רוצה

אתמול חזרתי מריטריט של כמה ימים. שתיקה, מדיטציה, וכל הדברים הטובים. בריטריט, למי שלא יודעת, יש תמיד גם זמן ביום שמוקדש לפעולה מודעת או קארמה

בשבועות האחרונים עולים לי המון זכרונות. מהילדות, מהנעורים, משנות העשרים המוקדמות שלי. זכרונות הם כוח מאוד חזק בחיים שלנו. הם מעוררים בקלות ובמהירות מגוון של

לפני כמה חודשים הייתי בארון קבורה. במסגרת מין מפגש כזה שבודק בחוויה מי אני מול מוות. במפגש המנחה שאלה אותי: מהו מוות טוב בעינייך? ואני