
מתחת לשמים הגדולים
הדבר הבולט ביותר פה בנוף באנדלוסיה הם השמים. שמים עצומים בצבע תכלת שכל יום מופע עננים אחר מעלה בהם תערוכה. לפעמים אני יושבת מולם לתרגל.
הדבר הבולט ביותר פה בנוף באנדלוסיה הם השמים. שמים עצומים בצבע תכלת שכל יום מופע עננים אחר מעלה בהם תערוכה. לפעמים אני יושבת מולם לתרגל.
אֵבֶל הוא שלב מעבר הוא האפשרות לומר- זה היה. זה קרה. זה נגמר.בלי העצירה הזאת אנחנו מדלגים על שלב הכרחי בתהליך השינוי.בכל תהליך של כל
זוכרים שאמרנו ככה בהסכמים שעשינו כילדים? בלי חרטות! אני כנראה לקחתי את הכלל הזה יותר מדי ברצינות. ורוב חיי לא התחרטתי על שום דבר שעשיתי.
לפני כמה חודשים הייתי בארון קבורה. במסגרת מין מפגש כזה שבודק בחוויה מי אני מול מוות. במפגש המנחה שאלה אותי: מהו מוות טוב בעינייך? ואני
אתם חוגגים את ליל כל הקדושים? ואת יום המתים? או פסטיבל מתים אחר? אולי מציינים חג לאבות הקדמונים? השנה בקיבוץ שלנו חוגגים את האלווין. אולי
סבתא.ריחות, טעמים, צלילים, מרחק וגעגועים.סבא.נימת קול, מגע יד, כוח, צחוק, אהבה.בית. כל אחד מאיתנו נולד לתוך סיפור. ולא תמיד אנחנו מצליחים להפנות את המבט ולשאול:איך
בילדותי אני זוכרת, בכל יום הזיכרון,חוזרים מירושלים.נסיעה ארוכה בכביש הבקעה.אמא, אבא, ושלושתינו מאחורה,ושקט. וכילדה אני מבינה בלי מילים- אין מה להגיד.וגם לא כדאי לנסות.צריך לשבת
התרבות והחברה בה אנו חיים דורשת שנעבוד עוד ועוד, נתקדם, נגלה, נאסוף, נגיע. זה מעייף נורא. וגם לא בריא. והאמת? שזה גם לא אפשרי. כמו
כאן תוכלו לקרוא ולהעמיק בקשר בין העולמות שלי: גוף ונפש, טיפול וחיים, מנוחה ומוות. אני כותבת כדי להיות בקשר. אשמח לתגובות.
להכיר אותי עוד >>