כאן מדברים על נחת רוח

יש לי חוויה מאוד מכוננת בחיים, רגע שמשהו עמוק השתנה בי ומה שמיוחד בחוויה הזאת, הוא שכל מה שהיא כוללת זה קימה מכיסא. וזה לא

פעם נהגו לייבש ביצות, חשבו שזה רעיון טוב להשתמש בכוח ובידע שיש ברשותנו כבני אדם על מנת להתערב בפני האדמה. היום יודעים שזו היתה טעות.

כבר כמה חודשים שאני משתתפת בניסוי. זה בעצם שחזור של הניסוי הראשון שהשתתפתי בו, אי אז בתחילת שנות ה20 לחיי. הניסוי באי עשייה. שאלת המחקר:

אני בוחרת להגיד לא למשהו עכשיו למרות שהוא קוסם לי למרות שברור לי שזה משהו שארצה בעתיד. אני בוחרת להגיד לא למשהו עכשיו וזה קשה.

יש דרך אחרת, אני יודעת. דרך שמתקיימת במקביל למה שמורגש כאן ועכשיו. זו לא אפשרות חיים אחרת לחלוטין, כי היא קיימת כל הזמן. זה אולי

אתמול חזרתי מריטריט של כמה ימים. שתיקה, מדיטציה, וכל הדברים הטובים. בריטריט, למי שלא יודעת, יש תמיד גם זמן ביום שמוקדש לפעולה מודעת או קארמה

אנחנו יצורים מלאי סתירות. אני כל כך רוצה שיעריכו את העבודה הקשה שלי, רוצה לעשות כל הזמן, לפעול, להגשים, ומצד שני קנאית לזמן השקט שלי,

הבלוג הזה חסר, והאתר לא שלם, בלי לבטא במילים מסוימות, גם אם קטנות ולא מדויקות, את ההודיה העמוקה שיש לי בלב, למורות ולמורים שפגשתי בדרך.

בין ראש השנה ויום כיפור, יש משהו מיוחד באויר. ריחות הסתיו יש בהם איכות של משהו שעומד לקרות, שמחכה להבשיל. יש תקווה כזאת, שכל מה

בקבלה אומרים שהעולם שלנו הוא עולם העשייה.  ובאמת, אני נולדתי אל עולם העשייה.  כשרציתי להיות כמו הגדולים, בעצם רציתי לדעת איך עושים דברים.  בעולם הזה,