בשבועות האחרונים עולים לי המון זכרונות.
מהילדות, מהנעורים, משנות העשרים המוקדמות שלי. זכרונות הם כוח מאוד חזק בחיים שלנו. הם מעוררים בקלות ובמהירות מגוון של רגשות חזקים.
אותי זכרונות יכולים להכניס למצב רוח מכונס ומהורהר לכמה ימים. וכבר כמה שבועות שזה מה שקורה אצלי בחיים.
לפעמים הזכרונות כל כך חזקים שהחיים האמיתיים מקבלים גוון דהוי לעומתם.
בטיפול רגשי אנחנו פוגשות לא מעט זכרונות.
זכרונות של השבוע החולף, של ארועי עבר משמעותיים, וגם של אנקדוטות חלקיות וחסרות מובן מהילדות המוקדמת ואפילו מהלידה ומהרחם.
עם זאת, בטיפול רגשי מבוסס חוויה (שאלה עולמות הטיפול הכוללים מיינדפולנס ועבודת גוף, כמו מה שאני עושה בקליניקה), היחס לזכרונות מעט שונה מאשר בטיפול פסיכולוגי מסורתי, ועל זה אני רוצה לכתוב כאן.
אני מקדימה ואומרת שכל מה שאני כותבת כאן נוגע לזכרונות רגילים ולא לזכרונות טראומטיים שאליהם כדאי להתייחס בצורה שונה בטיפול ובחיים.
לפני כעשר שנים הלכתי לטיפול אצל פסיכולוגית קלינית, שמטפלת בגישה דינמית. כבר במפגש הראשון היא ביקשה ממני לספר על הילדות שלי. ואני ניסיתי להיזכר. ניסיתי לחשוב מאיפה להתחיל, ומייד עלו בי שאלות על מה חשוב ומה לא, ומה כדאי לספר, ובכלל תהייה על מה קרה ומה המצאתי. ומה שעוד קרה זה שהזכרונות והזמנים התחילו להתערבב, להתבלבל ופשוט להיעלם לי. וכבר בכלל לא הייתי בטוחה שאני מספרת זכרונות ולא מתארת לה תמונות שאני זוכרת מהאלבום המשפחתי.
הטיפול לא האריך ימים, ואחרי כמה מפגשים הבנתי שזה לא בשבילי, אבל החוויה הזאת נשארה איתי. היא לימדה אותי, שזכרונות יכולים מאוד לבלבל. בעיקר אם מחפשים אותם בכוח. למדתי על בשרי את ההבדל בין לנסות לדוג זכרונות דרך החשיבה, לבין להיזכר במשהו שעולה מבפנים.
הזכרונות שעולים לי בשבועות האחרונים לא עולים בסדר מסוים, הם מעורבבים משנים שונות, ממרחבי חיים שונים, משפחה, חברים וסדרות בטלוויזיה עולים בערבוביה. הזכרונות האלה לא מגיעים מהחשיבה, הם נובעים מהפנים שלי ועולים מוכנים. בלי הנחיה ובלי שאלה.
בטיפול מבוסס מיינדפולנס, בטיפול שעוסק בחוויה הנוכחית ומכיר באחדות הגוף-נפש, אנחנו לא ננסה לדוג זכרונות. אנחנו ניתן להם לעלות כשהם מגיעים, כפי שהם, מתוך הגוף.
איך זה קורה?
בטיפול אנחנו תמיד יוצאות לדרך מהרגע הנוכחי. ממה שחי במטופלת כרגע. בתחילת המפגש נאמר שלום ונשאל מה נשמע. ואז ככל הנראה נניח לסיפור שהגיע מהבית וניכנס אל הרגש והחוויה הגופנית שנוכחת ברגע הזה. ונראה יחד מה קורה.
כשיוצרות מרחב מקשיב לחוויה הנוכחת, היא מתחילה להתרחב, להשתנות ולהתגלות. ברגע הזה יכול לעלות פתאום זכרון. ולרוב מה שמעורר את הזכרון בטיפול, כמו בחיים, היא חוויה מסוימת, ולא מחשבה מסוימת.
ולכן הזיכרון לא יעלה בתור סיפור עם התחלה אמצע וסוף, אלא כרגע מסוים, עם רגש מסוים, שמתחבר לחוויה הנוכחית ברגע ההווה בגוף-נפש.
למשל היום בבוקר ליוויתי את הבן שלי לבית הספר, ומשהו בכניסה הזאת בשער עורר בי חוויה של חשש, ועצב אפילו, ואז עלה בי זיכרון של התרגשות בחגים שהיתה לי בתור ילדה. משהו בחוויה התחבר, והעלה זיכרון.
זה בטח לא הזיכרון שהיה עולה אם הייתי שואלת את עצמי: מה שער בית הספר מזכיר לך מהילדות?
זה ההבדל בין לדוג זכרונות דרך החשיבה, לבין לפגוש זכרונות שעולים מהגוף. זה ההבדל בין מה שהפסיכולוגית ביקשה ממני לעשות שעורר אצלי בלבול ובלגן, לבין ההזמנה העדינה לפגוש זיכרון שעולה מעצמו, שאני מציעה בטיפול.
ועכשיו לשאלה החשובה- מה עושים עם הזכרונות שעולים?
קודם כל אני אשים כוכבית ואזכיר, שכל מה שאני כותבת כאן נוגע לזכרונות רגילים, שלא מעוררים תגובה טראומתית. זכרונות שאפשר להיזכר בהם בלי לחזור אליהם. זכרונות כאלה מעוררים רגש, אבל כל הזמן ברור שהם זכרונות ולא המציאות. הם לא משתלטים על החוויה.
אם כך, בטיפול אנחנו נבדוק מה הזיכרון יכול להוסיף לנו להבנה של החוויה הנוכחית. בשאלות שאני מפנה למטופלת, בהנחיה שלי, אני מזמינה אותה להיות עם הזיכרון בצורה חדשה. בצורה שלא סוגרת את הסיפור כמשהו ישן שאני מכירה וכבר לא רלוונטי, אלא כחבר מהעבר שהכיר אותי פעם ובא לבקר, ואם נקשיב לו אולי הוא ילמד אותי משהו ששכחתי על עצמי.
אז אני מזמינה את המטופלת לבדוק איזו חוויה גופנית יש שם, איזה חוויה רגשית, ומה הידע ששוכן בזכרון הזה. לרוב זה מתחבר בדיוק לנושא שהיה חי בה בתחילת הטיפול, כי הוא זה שהעלה את הזיכרון בעצם.
זיכרון הוא לא ספר מאובק שאם נפתח אותו נפגוש שוב את אותן מילים ואת אותו סיפור, והוא יחזור למדף אותו דבר. זיכרון בטיפול מבוסס חוויה הוא אוסף של חומרי יצירה, שבכל פעם שנפגוש אותם ייווצר מהם משהו חדש, והם יחזרו לארון קצת אחרת.
לפני סיום אני רוצה להתייחס לשאלה נוספת שעולה רבות בטיפולים-
מה קורה אם אותו הזכרון חוזר ועולה שוב ושוב?
השאלה הזאת היא הזדמנות להעמיק בעקרונות שכתבתי עליהם קודם. כי זאת בעצם שאלה של גישה.
אם הזיכרון הזה שעולה שוב ושוב חוזר על עצמו כמו הקלטה של שיר ישן, כנראה שאנחנו לא מתייחסות אליו כמו שהצעתי למעלה. זיכרון, כשהוא מגיע אלינו למודעות, הוא בעצם הזדמנות לעשות עוד עיבוד לחוויה מהעבר שעדיין חיה בנו בצורה מסוימת.
ולכן דווקא לזכרונות הדביקים האלה שחוזרים שוב ושוב, אני ארצה לשים לב במיוחד. לשים לב האם ואיך ניתן לפגוש אותם בצורה חדשה, טרייה.
איך אנחנו עכשיו במפגש הטיפולי יכולות לפגוש את הזיכרון הזה כאילו בפעם הראשונה, ולתת לו להפתיע אותנו. אולי נעמיק לחוויה הרגשית, אולי ננסה לזכור אותו מנקודת מבט חדשה, אולי ננסה ממש לשחזר את הדמות שהייתי אז בתוך הסיפור הזה.
בכל מקרה הצעד הראשון הוא לברך את הזיכרון בברכת ברוך הבא פתוחה ומלאה מכל הלב. ולדעת, שהזיכרון כפי שהוא מופיע היום, תמיד יהיה בו משהו חדש, משהו שעוד לא פגשנו. כי אני אחרת היום ממה שהייתי בפעם האחרונה שחשבתי עליו.
הידיעה הזאת עוזרת לנו לפגוש סיפור ישן בפתיחות ובסקרנות, וכך ללוש אותו וללמוד אותו בצורה שאף פעם לא היתה אפשרית עד היום.
ולסיום אני אחזור אלי,
ולתקופה הזאת שבה זכרונות עולים. עכשיו כבר יכול להיות ברור יותר לי ולכן, שכשיש תקופה שהמון זכרונות מגיעים, זו הזדמנות לשינוי עמוק, כמו ניקיון אביב של הסיפור שלי, בו אני מוציאה, מאווררת, מתבוננת, מסדרת ומקפלת נקודות מיוחדות מסיפור חיי.
ניקוי אביב כזה הוא תקופה של שינוי עמוק מבפנים החוצה, בו הסיפור הישן משתחרר כמו נשל של נחש, וסיפור חדש יכול להיבנות. הסיפור החדש אמנם יתבסס בדיוק על אותם הזיכרונות, אבל יישמע אחרת לגמרי.
