איך עושים קשר?

mother and son

*מחשבות בעקבות קריאת הספר "האבולוציה של האהבה" של פרופ' עדה למפרט*

הקשר הראשוני שלנו כבני אדם נוצר בידיים של אמא. 

כך מלמדת אותנו האבולוציה: הופעתה של האהבה, של הקשר הרגשי בין שני יצורים, קשור בצורך של האם בעלת הדם החם לשמור על חום גופו של הגור שלה.

ומצד שני, אומרת האבולוציה, אם יהיה לגור כל כך טוב אצל אמא כל הזמן, הוא לא יצא לפגוש בת זוג ולהוליד צאצאים. אז חייב להיות גם גבול לאהבה הזו, איזשהו דחף של הגור להתרחק מהאם, ודחף של האם להרחיק את הגור.

ובמילותיה של עדה למפרט: 

"הקשר אם-ילד הוא פרדוקסלי. 

האמצעי שבו משתמשת האם הוא הצמדה גופנית. היא מצמידה את הילד אליה כדי לסוכך עליו, כדי לגונן עליו, כדי להזין אותו. אבל המטרה של האימהות היא הפוכה, לשלח את הצאצא, שייצא לעצמאות, לאוטונומיה ויביא לנו נכדים. 

כך שתולים בתוך האדם שני מנגנונים סותרים: מנגנון מצמיד ומנגנון משלח. המנגנונים האלה חייבים לאזן כל הזמן זה את זה. אי אפשר לתאר הצלחה אבולוציונית אם אחד מהם חזק מדי לעומת האחר". (עמוד 40 בספר).

זה הקשר הראשוני שלנו, ומכאן והלאה אנחנו משתמשים באותו קשר כדגם. 

המוח שלנו והנפש שלנו התפתחו והתארגנו סביב הקשר הראשוני הזה, החל מחוויית העוברות שלנו, דרך החיבוק הראשון אחרי הלידה, ההזנה, ההחתלה וההרדמה. והקשר הזה ממשיך ומתפתח בנו. השקענו בקשר הזה את כל קיומנו כתינוקות, וכל קשר שיבוא אחריו יתיישב בדיוק באותו מקום במוח, באותה מגירה בנפש.

ולכן בכל קשר יהיה מנגנון מקרב ומנגנון מרחיק: 

אני רוצה חיבוק מאמא- אבל כבר יכולה לבד, 

אני רוצה להתאהב- אבל גם לשמור על עצמאותי, 

אני אוהבת את הילד שלי כל כך- אבל חייבת רגע לעצמי.

וחשוב להעמיק ולהבין, כל קשר יש שני צדדים, וכל אחד מהם רוצה שני דברים הפוכים. גם הילד רוצה להתקר ולהתרחק, וגם האם רוצה לקרב ולהרחיק. האיש רוצה קירבה וגם חושש ממנה, וכך גם האישה, למרות שהם יכולים להתווכח ולריב על כך. בשניהם קיימות שתי התנועות, וקשר מיטיב, כמו הקשר בין אם לתינוק, כולל את שתי התנועות האלה במין ריקוד עדין ומיוחד.

ככה זה בכל קשר, גם בקשר הטיפולי.

בתור מטפלת קשה לי אפילו לכתוב את זה, ופתאום עולה בי התנגדות: מה באמת ככה זה? כל המטופלים שלי רוצים גם להיפרד ממני? להתרחק? וגם בתוכי, האם באמת יש בי את הדחף להרחיק אותם ממני?

ובאומץ אני מסתכלת במראה הפנימית שלי ועונה לעצמי: כן, זה קיים גם בי, שני המנגנונים האלה שיוצרים עבורי את כל הקשרים שלי. ואני רוצה להעיז לשים לב לזה אפילו יותר:

לשים לב למטופלת שנכנסת אלי לקליניקה לטיפול במגע, ומייד עולה על מיטת הטיפולים ואומרת- תעשי מה שאת רוצה, מה שהידיים שלך אומרות לך. 

המטופלת משדרת התמסרות מלאה, שכל כך נעים לי להישאב אליה ולהיצמד בכל הכוח. אבל אני בוחרת לשים לב ולחפש בעצמי את העצמאות שלה, את הנפרדות שלה, ולהעצים אותן בפניה. 

לשאול שוב ושוב: זה טוב לך? איך זה מרגיש בחוויה שלך? כי אין קשר שלם בלי הרצון להיפרד, בלי ההכרה שאת הרבה יותר ממה שאני יכולה לדעת.

לשים לב למטופלת הזקנה שאני מגיעה אליה הביתה והיא קרירה ומרוחקת, עונה בתשובות של מילה אחת, ולא ברור לי איך להתחיל להתקרב אליה, איך אפשר בכלל להניח יד ולגעת? 

אני מרגישה את הרתיעה, את המנגנון המפריד, המתרחק, ומזכירה לעצמי שהרצון לקרבה מחווט בנו מהולדתנו, ולכן אם אגע בה באופן קשוב היא תתמסר, תיענה. היא לא תאבד את עצמה, וגם לא תוותר עלי. 

אני זוכרת שאין קשר שלם בלי הרצון להתמזג, להיצמד. ומפעם לפעם היא נפתחת יותר, גם אם לא במילים, בהיפתחות גופנית, בציפייה למגע.

ובטיפולים הרגשיים אני רוצה לשים לב לתנועה הזו שבין קירבה לריחוק. 

אני מזכירה לעצמי לא להיבהל מהפסקות בתהליך הטיפולי, להבין שלפעמים האפשרות לעשות הפסקה מהמפגשים ולחזור היא הבעת האמון הכי גדולה שמטופלת יכולה לתת לי. 

היא בעצם אומרת לי "את בסיס בטוח עבורי, אני יוצאת לטיול קטן, תהיי פה כשאחזור?" ואם כך תפקידי הוא רק להיות שם, לחכות בסבלנות ובאמון מלא שהיא אכן תחזור. לא לפחד מהמרחק, להבין שהוא חלק בסיסי בקשר בינינו בדיוק כמו הקירבה, האהבה, והחיבוק.

ומכל המפגשים האלה מבצבצים הפחדים, 

שהם הצד השני של הדחפים הראשוניים של הקשר: פחד הפרידה ופחד ההיבלעות. 

וגם להם אני רוצה לעשות מקום של כבוד. מקום של תשומת לב. להפוך אותם למכוונים שלי, אלה שעוזרים לי להתכוונן ולשאול: איך אני רוצה לפעול כרגע? 

הפחד יכול לסמן לי שאני באזור של גבול, באזור בו עלי לשים לב היטב, שלא אהיה פזיזה ואאבד את עצמי בתוך הקשר, שלא אהיה מהססת מדי ואאבד את הקשר שאני כל כך רוצה. 

והפחדים הם הרבה פעמים גם השער לרצונות הכי עמוקים. לרצון שלי בקשר, לרצון של המטופלות שלי בקשר, ולהבנה העמוקה שבלעדי החיבור לסובבים אותנו, בלעדי ההגנה של אמא, בלעדי ההבנה של חברים, בלעדי האהבה של אחות, בלעדי ההתמזגות עם אהוב, לא היינו הופכים להיות בני ובנות האדם שאנחנו.

בברכה לחיבורים עמוקים, בהם נוכל להיות אנחנו במלואנו.

נוח לך לקבל פוסטים ישירות למייל?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שיתוף המאמר:

שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב print
שיתוף ב email

מאמרים נוספים שיכולים לעניין אותך

נעים מאוד, אני רוני קרן.

רוני קרן מחייכת

כאן תוכלו לקרוא ולהעמיק בקשר בין העולמות שלי: גוף ונפש, טיפול וחיים, מנוחה ומוות. אני כותבת כדי להיות בקשר. אשמח לתגובות.
להכיר אותי עוד >>

נוח לך לקבל פוסטים ישירות למייל?

הטופס נשלח בהצלחה

האתר הזה משתמש בעוגיות ושמירת נתונים לא פרטיים על מנת לתפקד כראוי

דילוג לתוכן