ארבע רגליים לטיפול

הטיפול שלי נשען על ארבע רגליים:

הרגל הראשונה היא הידע המקצועי שרכשתי. 

זכיתי ללמוד פסיכותרפיה במרכז שילוב בטבעון. תוכנית של ארבע שנים עמוקות ומרחיבות לב. למדתי ממורים שהם מטפלים ותיקים ופורצי דרך. 

הידע המקצועי שלי מורכב מעולמות הטיפול ההתייחסותי, בהם שמים דגש רב על הקשר בין המטפלת למטופליה, ועל האופן בו אנחנו משפיעים זו על זה ויוצרים מרחב חדש בטיפול, בו קסמים יכולים לקרות. 

באותה מידה הוא נשען על עולמות הגוף, על הפסיכותרפיה הגופנית, ועל הנוכחות ברגע ההוה. אני מטפלת ברוח האקומי. האקומי היא דרך טיפולית שיונקת מכל העולמות האלה ומביאה אל הקליניקה רוח של נוכחות אוהבת, חדוות מפגש וגילוי והרבה סקרנות לפגוש את המטופלות ואת עצמי ממש כפי שאנחנו כרגע. 

הידע המקצועי שלי ממשיך להתפתח כל הזמן. בהדרכה מקצועית קבועה, בתוכניות העשרה והסמכה, ואני שמחה כל הזמן להרחיב את אופקיי המקצועיים ולהתפתח בתחום.

הרגל השנייה היא הרגל של עולם הרוח. 

הדהרמה, חכמת הדרך הבודהיסטית, מעניקה בסיס עמוק לפעולות שלי ומכוונת את ההתפתחות הרוחנית שלי. כבר עשר שנים עברו מאז שפגשתי בדרך הזאת לראשונה, ואני מודה על כך יום יום. אני לומדת ממורות ומורים מסורים, איך לחיות מתוך חופש. איך לפעול בדרך שמוסיפה טוב לעולם. איך להתבונן על עצמי בכנות ובאומץ, ולהניח לדברים שאני נאחזת בהם לשווא. 

דרך הדהרמה לוקחת אותי ונמצאת איתי בכל טיפול, שומרת אותי במרחב של התבוננות, סקרנות, חמלה ומוסר, וחיבור.

עולם הרוח רחב ומדבר בשפות שונות, אך במרכזו נמצאת ההכרה שלא את כל מה שיש אנחנו יכולים לאחוז ולהבין במילים. הכבוד לעולמות הרוח, מאפשרים להם להיכנס גם לטיפול. מאפשרים לנו להיפגש בעוד רמה ולקבל ממנה תמיכה וידע.

הרגל השלישית בטיפול היא התהליך האישי שלי.

כל תהליך מתחיל בכאב. שלי התחיל בכאב גב, שם פגשתי לראשונה את האפשרות שהגוף והנפש שלנו אינם נפרדים. ההבנה הזו טילטלה והפכה את עולמי, ואחרי שהתגלגלתי לא מעט, גם מצאתי בהכרה הזאת בית. 

מאז שחוויתי את הריפוי של הג שלי כריפוי אחד של הגוף והנפש, ידעתי שארצה להעמיק בכך ולטפל בדרך הזאת. ומאז אני מעמיקה ולומדת מי אני. יוצרת קשר, הכלה והכרה עם עוד ועוד חלקים בתוכי. מגלה שאפשר לחיות חיי רגש מלאים, שאני יכולה להיות בקבלה ובחמלה כלפי עצמי, ולהעמיק במערכות היחסים שלי. 

המחויבות שלי לתהליך האישי שלי עוזרת לי לשמור על עצמי כל הזמן בנעלי המטופלת. אני יודעת וחווה את הפחד שלפני השינוי, את החשש מעימות פנימי וחיצוני ואת האמנות של יצירת קשר עם מטפלות שונות. ואני גם בודקת את עצמי כל הזמן ומדייקת את עצמי כאשה וכמטפלת.

והרגל הרביעית, היא זו שמשנה את הכל.

הרגל הזו היא הרגל המתנדנדת, לא קבועה ולא ברורה. רגל שתמיד תנער את כל מה שמקובע, שתנענע את הכיסא ותגרום לי לשאול- מה עוד יש כאן? מה אני לא רואה? זאת הרגל זאת שגורמת לנו לקום מהכיסא ולסדר את השולחן מחדש. להניח פיסת נייר כדי שתחזיק בדיוק במקום המתאים. 

זאת הרגל שעוזרת לי לשחרר את כל הידע, האמונות והניסיון האישי שלי בשביל להיות נוכחת באמת. בשביל להביא אל הטיפול בדיוק את מה שמתאים עכשיו, בדיוק את מה שמתאים לטיפול הזה, למטופלת הזו ולעצמי היום. 

זאת הרגל שמזכירה לי שכל מפגש הוא חד פעמי, שכל אדם הוא ייחודי פלאי ושונה, ושהתהליך הוא מסתורי ולא ידוע, וזה מה שכל כך יפה ועמוק בטיפול.
ככל שאני מעמיקה בשלוש הרגליים הראשונות,
הטיפול שלי מקבל יותר יציבות, רוחב ועומק.
אבל אני מתחייבת לעצמי אף פעם לא לתקן את הרגל המתנדנדת,
כדי להמשיך ולהיות מופתעת כל פעם מחדש
מהעושר האינסופי שיכול להופיע בטיפול.

אני כותבת את הדברים בהודיה עמוקה לכל המורים שלי בעבר ולאלה שעוד אפגוש
ובהערכה והוקרה לכל המטופלים שלי בעבר ובהווה, שמאפשרים לי להיות בקשר איתם ועם החיים עצמם.
מוזמנים לכתוב לי מהן הרגליים שלכן, ואיפה אתן מסכימות להתנדנד קצת…