חוקי התנועה של הביקורת

ביקורת פנימית היא אחת החוויות שהכי עוצרות אותנו.

אנחנו נמנעים מכל כך הרבה דברים רק בגלל הקול הקטן הזה בראש שאומר-

"יחשבו שזה מוזר", "זה ממש לא נחמד מה שאת אומרת", "תראי איך את נראית!", "למה את תמיד צועקת?", "אתה לא יכול להירגע אף פעם?"

וברגע שאנחנו שמים לב לכמה הקול הזה נוכח ולמעכב אותנו בחיים- אנחנו מייד רוצים להיפטר ממנו.

אנחנו נוטים לחשוב, שאם רק נשתיק את הביקורת אז נהיה חופשיים.

הבעיה היא שזה לא פשוט, וכאן אני רוצה להסביר למה.

מאיפה באה הביקורת

בואו נתחיל מהתחלה. כשמסתכלים על ילדים קטנים, בגילאי שנתיים שלוש, אין להם עדיין ביקורת עצמית.

הם נעים, מדברים, צועקים ובוכים בחופשיות.

כשמתבוננים היטב רואים שהם מרגישים את עצמם מבפנים, ולא מסתכלים על עצמם מבחוץ.

הם חיים בעולמם הפנימי באופן בטוח, סומכים על העולם שיקבל אותם כפי שהם.

לאט לאט החוויה הזאת משתנה, ולהתנהגות הספונטנית מצטרף עוד חלק- זה שרואה את הדברים מבחוץ.

כמו עין חיצונית שבודקת מה אנחנו עושים כל הזמן, האם זה בסדר או לא, ומשמיעה את קולה הנחרץ כשמשהו לא מוצא חן בעיניה.

החלק הזה לא נולד סתם. הוא סך כל השיעורים שלמדנו בחיים על מה בטוח עבורנו ומה לא.

שוטר חדש נולד

בואו ונחזור אל הילדה הזאת, בת שלוש סך הכל. היא שרה ורוקדת בעיניים עצומות, עפה על עצמה ונהנית בעולמה הפנימי.

ובינתיים, בחוץ, היא מתקרבת למדרגות, וכמעט נופלת. הגננת בזריזות תופסת אותה ביד ואומרת: תיזהרי! זה מסוכן!

הבועה של הילדה מתנפצת, היא נבהלת, היא רקדה ופתאום העירו אותה ואמרו לה שזה מסוכן!

לעולם היא לא תרקוד יותר! לעולם לא תרד במדרגות!

זה קצת קיצוני, לא?

כן. זה באמת מוגזם. זה מחיר נורא לשלם, לא לרקוד לעולם?

אז כדי לא להפסיק לגמרי מכל פעילות, יש לנו שיטה יעילה וטובה יותר-

ניקח חלק בתוכנו שתמיד ישמור עלינו!

כמו שוטר תנועה קטן בפנים. תפקידו של השוטר- לשמור שהילדה לא תיפול במדרגות.

לצורך זה הוא שומר כל הזמן על עין חיצונית אחת פקוחה, עין שבודקת מה הילדה עושה,

וברגע שהיא מתקרבת למדרגות הוא יגרום לה לפקוח עיניים ולשים לב.

השוטר הזה תמיד ער, תמיד דרוך ועומד על משמרתו. הוא שומר עלינו.

וכך הילדה הקטנה יכולה להמשיך לשחק, להתנסות ולעצום עיניים לפעמים, כי יש לה חלק ששומר עליה.

הוא חלק דרוך וער וכשצריך הוא גם מבקר, ואומר: תיזהרי! מסוכן לרקוד בעיניים עצומות!

חוקי תנועה

עם השנים, אנחנו לומדים עוד דברים שמסוכנים עבורנו. בין אם סכנה פיזית, או התנהגויות שמסוכנות כי הן לא מקובלות חברתית.

כל ההערות שקיבלנו מהסביבה, מההורים, מהחברים. כל הביקורת שקיבלנו על חוסר התאמה לבית הספר, להתנהגות בכיתה, למבחנים.

לכל התנהגות כזו אנחנו שמים שוטר, שעוצר אותנו לפני שניפגע. לפני שנעשה משהו שאחריו תבוא עוד הערה, עוד השפלה.

כשעוד שוטרים כאלה מצטרפים, במקום לצעוק עלינו כל היום, הם מגלים שקל ויעיל יותר לקבוע פשוט חוקי תנועה.

חוקים שתמיד נעמוד בהם. הביקורת הפנימית מכתיבה לנו לאן נלך בעולם ולאן לא. באילו רחובות נצעד ואילו יסומנו בתמרור אדום של אין כניסה.

וככה לא נלך בעולם עם אלפי שוטרים, שלכל אחד תפקיד משלו.

פשוט נלמד את הילדה (שעכשיו כבר גדלה), מהם חוקי התנועה שלה בעולם.

וברגע שהיא תדע את החוקים ותעמוד בהם, כבר לא נצטרך לשמור כל כך, לא נצטרך להיות כל כך דרוכים.

במקום שוטרים שעומדים עם עיניים פקוחות ושומרים עלינו דרוכים כל הזמן, אנחנו מסכימים לעמוד בחוקי התנועה, לשים לעצמנו גבולות.

וככה, בתוך הגבולות שסימנו, נוכל לנוע בחופשיות בכבישים.

ככה הילדה תמשיך להתנסות, לחוות להתפתח.

אמנם גבולות הגזרה שלה יהיו ברורים, יש רחובות שהיא לא תיכנס אליהם יותר לעולם,

אבל כל עוד היא תעמוד בחוקי התנועה השוטרים לא יצעקו עליה וזה לא יבהיל אותה כל כך.

ומה אם היא תעבור על החוקים? מה אם היא תתקרב לאזור סכנה?

אז השוטרים יצעקו עליה בכל הכוח, ממש יפחידו אותה. כדי לשמור עליה, כדי שתישאר באזור הבטוח.

החלק בתוכנו שמעביר ביקורת

הוא החלק הזה שצועק כשאנחנו מתקרבים לגבולות הגזרה שלנו, כשאנחנו חושבים לנסות משהו, שפעם נפגענו בגללו. משהו שהיה אסור עבורנו עד היום.

אם כך, בדרך כלל הביקורת הפנימית שלנו שקטה. היא רק מסמנת גבולות גזרה, ולא רק שהיא שומרת עלינו, היא גם זו שמאפשרת לנו להניח את הדריכות בצד.

בכך שהיא קובעת לנו גבולות גזרה, מסמנת לנו את חוקי התנועה מראש, ומונעת מאיתנו ללכת למקומות מפחידים,

היא מייצרת לנו מפת דרכים לחיים, בה אנחנו יכולים להרגיש בטוחים ומוגנים רוב הזמן.

בתוך האזורים המותרים אנחנו יכולים לעשות לפעול וליצור,

אפילו לרקוד בעיניים עצומות, בלי להרגיש שאנחנו כל רגע עומדים ליפול במדרגות.

אחרי שהבנו את זה, אנחנו יכולים לומר תודה לביקורת הפנימית שלנו, כי בניגוד למה שזה אולי מרגיש בדרך כלל,

היא כאן כדי להזכיר לנו את השיעורים שלמדנו בעבר.

והאמת, שהיא עושה את זה לרוב די ביעילות, ורק כשיש משהו מפחיד נורא היא צועקת.

וכשהיא צועקת, כשכל השוטרים הפנימיים קופצים פתאום ומתנפלים עלינו, זה באמת כואב.

אז אפשר שזה יכאב פחות?

כן. קודם כל, עצם זה שאנחנו בהתנסות, שאנחנו עוברים על חוקי התנועה, מסמן לנו שגדלנו.

שחוקי התנועה שלמדנו בעבר כבר לא מתאימים למי שאנחנו היום.

שהביקורת הפנימית היא רק קול שהפנמו, אבל היא לא בהכרח מהווה סכנה אמיתית עבורנו.

אז מה תעשה הילדה הקטנה שרוצה לרקוד בעיניים עצומות במדרגות? שלא רוצה יותר שהשוטר יצעק עליה כל פעם שהיא רוקדת?

היא תפנה בעדינות פנימה, אל השוטר שעוצר אותה מלפחד, מליפול, ותאמר לו-

תודה רבה על העזרה, המשמרת שלך נגמרה.

אני גדולה עכשיו ויכולה להחליט לבד.

ככל הנראה, הילדה תמשיך לשמוע את הקול של השוטר עוד כמה פעמים, וזה יהיה כואב ולא נעים. אבל היא כבר תדע להפריד.

היא תדע לומר לעצמה- זה השוטר הפנימי שלי, הוא מנסה לשמור עלי, אבל החוקים השתנו. אני יכולה עכשיו.

ברגע שהילדה, ברגע שאנחנו, נסכים לקבל את הפחד שעולה, את הלחץ, את כל המילים הקשות,

כהד קלוש, כשאריות של העבר.

ברגע שנצליח לומר תודה ולשחרר את השוטר ממשמרתו,

נוכל לשמוע את המילים שלו ועדיין לבחור אחרת.

ואחרי כמה פעמים שהשוטר יראה שהילדה רוקדת בעיניים עצומות ולא נופלת, הוא ישנה כבר את חוקי התנועה.

כי הוא יראה שהיא לא נאבקת, היא פשוט מנסה אחרת.

זה הצעד הראשון

זאת התחלה. וההמלצה שלי, אל תנסו לשבור את כל החוקים בבת אחת.

תנו כבוד למפה הפנימית שלכם. כל שוטר כזה שירת אותך היטב בעבר.

תנו כבוד לשוטר הפנימי לפני הפיטורים הסופיים.

על כל רחוב קטן שהיה חסום בפניכם ופתחתם, אימרו תודה. תודה לחכמה הפנימית,

תודה להגנה הפנימית שלי, ותודה גם לכל הדרכים שהיו מאז ומתמיד פתוחות בפני.

ברגע שיש הכרה בתפקיד של השוטר, קל לו יותר לסיים את המשמרת וללכת לנוח.

ואז לאט לאט, נועו בסבלנות ובבטחה, אל הרחוב החדש הבא.

אשמח לשמוע מה עולה בכם מול הקריאה הזאת,

ואיך אתם רואים את החלק המבקר בתוככם.

תודה