הבלוג הזה חסר, והאתר לא שלם, בלי לבטא במילים מסוימות, גם אם קטנות ולא מדויקות,
את ההודיה העמוקה שיש לי בלב, למורות ולמורים שפגשתי בדרך.
זו לא ממש השראה, כי השראה נשמעת כמו משהו אני עוברת לידו, שואפת פנימה וממשיכה הלאה,
חכמת הדרכים היא חכמת חיים עמוקה, שברגע שעברתי בתוכה, והלכתי בדרכה,
היא משנה את כל הווייתי, את הנוכחות שלי בעולם.
מכוונת מחדש את הצעד הבא.
הפוסט הזה נכתב כך עכשיו, כפי שעולה מלבי הרגע,
הוא בטח יתארך וישתנה ויצמח.
בתקווה שיהיה כמו מקדש קטן לבטא בו את הערכתי לאנשים ולנשים
שמעבירים הלאה ברכה וחכמה לעולם.
נחת רוח
"אדרבא, תן בליבנו,
שנראה כל אחד מעלת חברנו ולא חסרונם…
שיהא הכל נחת רוח אליך.
אמן כן יהי רצון"
(רבי אלימלך מליז'נסק)
אני זוכרת איך הוקסמתי מהתפילה הזו כשהייתי נערה, ובכלל מעולם החסידות.
עולם בו שואלים פנימה- מהי המשמעות הפנימית, הנפשית, של המעשה? מה זה עושה לי בפנים?
עולם בו הגיוני לעצור, לכוון כוונה. להשקיע הרבה זמן ותשומת לב באיך הדבר נעשה, ולא רק במה.
ובעיקר מהאיכות של נחת רוח.
שהכל יכול להעשות בנחת רוח. במתינות, בעדינות, מתוך מגע יציב ובטוח בחיים.
נחת כזאת להשתהות עם הדברים ולתת להם להיות מורגשים בכל נים ונים של הלב.
(השיר מתחיל בדקה 2:00)
חכמת הגוף
בזכות כאבי גב נחשפתי לרפואה משלימה. בזכות כאבי הגב שהתמידו, פגשתי את טכניקת אלכסנדר.
גישה שהיממה אותי בדיוק, בפשטות, באינטיליגנציה שלה.
כמה מפליא היה לשמוע שפ.מ. אלכסנדר הבין הכל רק מהתבוננות במראה.
פשוט להתבונן. בסבלנות, בדיוק, בלי לתת לתעתועי התודעה להסית אותנו ממה שיש כרגע.
שימוש נכון בעצמי, כך הוא קורא לזה. איך לעשות מתוך תנועה פנימית, לא על מנת להגיע לאנשהו, אלא על מנת לנוע בכיוון שבחרנו.
הגב שלי אומר תודה, וגם לא כואב הרבה מאז. והוא לא היחיד.
פעלתי עם העקרונות ביחסים, בריקוד, בעשייה מכל סוג. ונפתחתי להבנה עמוקה של אחדות הגופנפש שלנו,
שמאז מובילה אותי בכל מה שאני עושה בחיים.
ספר הטאו
עוד לפני שדרכה רגלי בסין, התמלאתי השראה מנופיה, שממש דיברו את כל הקסמים שקראתי בספר הטאו.
על הדברים הקורים מעצמם, על אי העשייה, על כל הדברים כולם, שאינם בעצם, ושוב ישנם.
להבין אי אפשר, רק להסכים להיפתח אל החוויה. להסכים לסמוך על החיים, לנוע איתם בשותפות בחברות,
כחלק מהדברים כולם.
סין היוותה עבורי מרחב להתנסות בכל זה. לבד, ללא שפה, ללא מטרה. רק לשאוף ולנשוף יופי, זרימה וקירבה.
הדהרמה
יש דברים שלא מבינים אף פעם, או שמבינים כל יום מחדש. פעם, כשנתתי למישהי לקרוא בספר דהרמה, היא אמרה שזה חוזר על עצמו. נכון, אמרתי לה, וחייכתי חיוך רחב בלב, זה כל העניין.
הגלגל מתגלגל, ואני משתנה בתוכו. מה שהייתי בריטריט הראשון בו פגשתי את הדהרמה, לא יכולה בכלל להבין את מי שאני היום. ועדיין, הדהרמה חיה, החכמה מעמיקה ומתרחבת כעומק וכרוחב התודעה.
בריטריט הראשון למדתי, כמה צירופי מקרים היו צריכים לקרות כדי שתפגשי את הדהרמה, את החכמה הזאת כאן. זה כל כך לא מובן מאליו, שהגעתי אל הדרך הזו, ושדבקתי בה. אני בהודיה על עך.
בהודיה על כל מורה שהעבירה את הדרך הזאת הלאה, מרגע לרגע, מאדם לאדם, מדור לדור. 2500 שנה עד שהגיעה אלי, בדמותם הנדיבה של המורים והמורות שלימדו ועדיין מלמדות אותי. כל פעם קצת.
הפעם הראשונה שישבתי למדיטציה היתה כשחיכיתי לליאור, שהיה בריטריט, בבודגאיה, המקום בו בודהה קיבל הארה.
הלכתי לטייל למקדש העתיק שנבנה תחת עץ הבודהי, וישבתי למדיטציה, כי זה מה שעושים שם. ממש מתחת לעץ. אם זה סימן אני לא יודעת למה, אבל זו דרך נחמדה להתחיל בה את המסע.
ועוד…
קשה לסיים פוסט כזה. האם המילים בהירות מספיק?
מכבדות מספיק את כל הטוב שקיבלתי מהדרך?
אולי כן ואולי לא. ואולי עוד אחזור להוסיף ולתקן..
בינתיים אשמח להיות אתכם בקשר ואם תרצו להרחיב עוד.