למה לנקות מקלחות או: איך היה לי בריטריט

אתמול חזרתי מריטריט של כמה ימים.

שתיקה, מדיטציה, וכל הדברים הטובים. בריטריט, למי שלא יודעת, יש תמיד גם זמן ביום שמוקדש לפעולה מודעת או קארמה יוגה, או בקיצור: לנקות משהו, לסדר משהו, להכין משהו. עדיף בתשומת לב.

התפקיד שלי בריטריט הזה היה לנקות שירותים ומקלחות בבניין בו ישנתי. וכך בכל יום אחרי ארוחת הבוקר, לקחתי דלי וחומר ניקוי וניקיתי. 

השירותים היו בסדר סך הכל.

ישנים אך מתפקדים ונעימים. המקלחות לעומת זאת היו ישנות. מאוד. וכבר ביום הראשון הבנתי שלא משנה מה יקרה הן לא ייצאו מבריקות. הן תמיד ירגישו ככה לא מזמינות, אפילו קצת מגעילות. עם כתמים קטנים של עובש ישן, ושל מים שנזלו מהברזים. ככה זה כנראה. 

אז ניקיתי בשמחה ועם כוונה טובה בלב שיהיה למתרגלות כמה שיותר נעים.

ובבוקר השלישי, אחרי השירותים, הגעתי למקלחות. הדלקתי את האור כדי לראות קצת יותר טוב, ופתאום עלתה בי מחשבה מעניינת-

אולי זה כן יכול להיראות יותר טוב?

אולי עם קצת מאמץ וסבלנות, או הרבה מאמץ וסבלנות יכול להיות באמת יותר נעים פה?

והתחלתי להשקיע. ניקיתי את החריצים בין האריחים, את החיבור של הרצפה עם הקירות, את כל הקירות. ובאמת חלק מהכתמים ירדו. אז המשכתי, בסבלנות ובמאמץ סביר, עד שסיימתי. לא את הכל עשיתי בתשומת לב מלאה, אולי פספסתי פה ושם כתם שניתן היה להסיר, אבל סיימתי.

ותוך כדי הניקיון ידעתי שיכול להיות שאף אחת לא תשים לב לזה, ועוד יותר יכול להיות שמחר אני אחזור וכל הכתמים השחורים יחזרו, וזה ייראה בדיוק אותו דבר. ואפילו אני לא אשים לב לשינוי. אבל בו זמנית גם שמתי לב למשהו אחר לגמרי:

אני הגעתי לריטריט הזה בלב פתוח ושמח. מלאה בהכרת תודה על האפשרות לקחת כמה ימים לתרגל בשקט. מלאה בהכרת תודה על הדרך והדהרמה (=הלימוד הבודהיסטי) שמוסיפות כל כך הרבה טוב לחיי.

אבל איפשהו, בין כל הכרת הטוב, גם לא האמנתי.

לא האמנתי שמשהו עמוק בי יכול להשתנות. סך הכל אני שמחה בדרך שלי ומרגישה הרבה יותר נעימה לעצמי ולעולם מאשר המקלחות האלה. אני יודעת שאני במקום מיטיב יותר מאשר לפני שנתיים, או שבע או עשר. ולכן אני מכירה תודה.

אבל כשניקיתי את המקלחות שמתי לב שהתעלמתי. שיש כתמים בתוכי שאני לא באמת מאמינה שיכולים לרדת. שאיפשהו כשהגעתי לריטריט הזה ראיתי רק את מה שיורד בקלות.

ולאט לאט אחרי יומיים של תרגול ושקט, הסכמתי לראות גם את הכתמים העקשניים יותר, אלה שמרגישים ממש חלק ממני. אלה שנראה כאילו הם נמצאים שם כבר 70 שנה. שאין סיכוי לגשת אליהם בכלל. 

ובאמת בהתחלה התעלמתי מהם. גם במקלחות וגם בתרגול. כנראה שלהסתכל עליהם ביום הראשון של הריטריט היה גדול מדי, חסר תקווה מדי, חסר כיוון ודרך.

והנה אחרי יומיים שלושה, הכתמים האלה פתאום נראו אחרת.

הם נראו כמו כל הלכלוכים, כמו כל הכתמים- פשוט משהו שאפשר לנסות לגעת בו, בסבלנות ובהשקעה וביד נדיבה, ולראות מה קורה.

וכמו במקלחות- הסכמתי גם בתרגול להעמיק עוד קצת. לשים סימן שאלה קטן על כל כאב ישן, ולומר להם, לומר לי- אני כאן. גם לחלקים האלה, גם לכאבים האלה יש אפשרות לחופש, יש אפשרות לשחרור. 

ואולי זה שינוי קטן מאוד, אולי אפילו אני לא אבחין בהבדל, בטח שלא אנשים סביבי. ואולי גם אשכח את זה מחר, והכתמים ייראו בדיוק אותו הדבר. אין לדעת. אבל זה גם לא משנה.

כי ברגע הזה, כשניקיתי את המקלחות, היה שם נקי לרגע. ואפשרי. ופתוח.

ורגע נקי, אפשרי ופתוח- זה משהו יקר מאוד. 

כשיש רגע כזה שהתודעה נקייה ופתוחה- אז הכל אפשרי באמת.

אני לא יודעת אם אני מצליחה להעביר את זה, את כמה שזה יקר. זה כמו שיר שתופס רגע מסוים בדיוק בדיוק. לא משנה שהרגע חלף- השיר נשאר.

ככה זה עם תודעה נקייה ופתוחה. גם אם זה רק לרגע- היא כבר לא תשכח את מה שאפשרי עבורה. זהו, זה נשאר איתה עכשיו.

וגם אם אני אשכח (ואני בטוח אשכח) וגם אם הכתמים יחזרו (והם בטח חזרו כבר), הרגע הזה יקר. וחי. ואיפשהו בים התודעה הרחב- הוא מניע גל. והגל הזה יניע חופש למישהו מתישהו איפשהו. אולי זו תהיה אני. אולי מישהו אחר. אולי את.

וזה הקסם בתרגול.

וזה הקסם בלנקות מקלחות.

מרגישים את הקסם?

נוח לך לקבל פוסטים ישירות למייל?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שיתוף המאמר:

שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב print
שיתוף ב email

מאמרים נוספים שיכולים לעניין אותך

נעים מאוד, אני רוני קרן.

רוני קרן מחייכת

כאן תוכלו לקרוא ולהעמיק בקשר בין העולמות שלי: גוף ונפש, טיפול וחיים, מנוחה ומוות. אני כותבת כדי להיות בקשר. אשמח לתגובות.
להכיר אותי עוד >>

נוח לך לקבל פוסטים ישירות למייל?

הטופס נשלח בהצלחה

האתר הזה משתמש בעוגיות ושמירת נתונים לא פרטיים על מנת לתפקד כראוי

דילוג לתוכן