אנחנו יצורים מלאי סתירות.
אני כל כך רוצה שיעריכו את העבודה הקשה שלי, רוצה לעשות כל הזמן, לפעול, להגשים,
ומצד שני קנאית לזמן השקט שלי, לרגעי הכלום, חייבת שיהיה לי זמן לנוח.
אני רוצה שייראו אותי, שיכירו בערכי, שיגלו אותי,
ובאותה נשימה מרגישה חשופה, לא בטוחה וחוששת כל הזמן מביקורת.
כל צד כזה נחווה בעוצמה, בקיצוניות.
אפשר לרגע לחוות רצון עז לקירבה, וברגע שאחריו רצון לברוח כשכל מה שבא זה להיכנס ולהתחבא מתחת לשמיכה.
ההפכים הם כל כך חדים, שזה מרגיש כאילו כל צד הוא קצה של דרך שהולכת לכיוון הפוך.
זה כמו לעמוד על צוק.
על שפת הצוק, הצד השני נראה בלתי מושג, נראה רחוק כל כך, יש תהום עמוקה שמפרידה בינינו.
נראה שהצד השני הוא לגמרי ההפך ממני, ממש לא אני.
וזה כל כך לא מובן:
איך הגעתי מהצד האחד לשני? איך הדבר ההפוך הזה, שמפרידה בינינו תהום עמוקה, הוא מי שאני עכשיו?
איך אתמול הייתי כל כך יעילה ורק רציתי שיעריכו אותי וייראו אותי, והיום אני רק רוצה לנוח ולהתחבא מהעולם ושאך אחד לא יראה אותי לעולם?
יש נתק בין הצדדים, קניון עמוק בין הצוקים.
הדרך להבין איך שניהם חיים בתוכי בו זמנית, היא בהכרה, שבעצם שני הצדדים מחוברים.
מחוברים? הרי מפרידה ביניהם תהום עמוקה,
וזה מאוד מסוכן לנסות לקפוץ מהצד הראשון לשני.
הסוד הוא בהבנה, איך צוקים נוצרים, איך תהומות מעמיקות, בטבע וגם בתוכנו.
פעם, אפילו הגרנד קניון היה סדק קטן.
טיפה אחת זרמה בין שני סלעים קשים, ויצרה סדק.
ובכל פעם שזרמו מים, הם העמיקו את החלק הרך, החלש, הפגיע,
הם לא יכלו לזרום ולהעמיק על הסלעים הקשים.
כך, טיפה אחר טיפה, גשם אחר גשם, הסדק הלך והעמיק,
נוצר נחל, ואז בקע, שהלך והתרחב עד שנהיה תהום.
וכך גם בתוכנו,
כשקשה לנו, הסלעים שלנו נהפכים קשים,
ונוצר סדק, בחלקים הרכים, העדינים, הפגיעים.
ובכל פעם שהתבוננו מעבר לסדק אל הצד השני, ראינו סלע קשה, לא ניתן לשינוי.
חשבנו שזה לא אנחנו, שזה ההפך מאיתנו, שכחנו שגם הצד השני היה פעם בתוכנו.
הסדק הפנימי העמיק, הלך והתרחב, עד שנוצר קניון, עד שנוצרה תהום בין שני צוקים.
עד ששכחנו שבעצם, שני הצוקים הם רמה אחת מחוברת.
שבעצם, הרצון שייראו אותי, והדחף להתחבא,
הם שני חלקים של אותו המקור בתוכי.
בעצם, הרצון לפעול וליצור, והכמיהה להיות ולנוח, הם שני חלקים
נובעים מאותו המקור בתוכי.
והריפוי נמצא בקבלה וחמלה של שני הצוקים, של שני ההפכים,
הריפוי נמצא בריכוך של הסלעים הקשים, החזקים.
לרכך מעט מעט את ההפכים,
להכיר בכך ש
הכאב לא נמצא בהפכים אלא בסדק.
אין צורך לבחור, אין צד אחד טוב וצד אחד רע.
אין צד אחד שהוא אני וצד שני שהוא הגנה או הדחקה או ריצוי.
הבעיה היא לא הצוק הזה או הצוק השני, הבעיה היא מה שקורה ביניהם.
תחושת הנתק הפנימית אל מול הצד השני, היא הכאב העמוק שלנו.
ההרגשה שהצוק השני הוא לא שלי, הוא קשה מדי, כואב מדי, שהוא לא אני, היא הכאב.
כך נוכל לגשת אל הסדק , אל החלק הפגיע שיצר את התהום, את המרחק, את הקושי,
ולשם להביא ריפוי, אל המקור, אל הפצע.
זה כמו להזרים מים חיים בקניון יבש במדבר,
בהתחלה זה מרגיש זר, מלא בוץ, מסוכן,
אבל אם זה קורה לאט לאט, גם הצוקים הקשים מתרככים,
הנחל מתרחב ונפתח, והנה יש מרחב חדש לשחק בו,
זה כבר לא צוק גבוה, אלא גבעה נחמדה,
שאפשר לרוץ ממנה אל הגבעה השנייה.
אז אולי אנחנו יצורים מלאי סתירות,
אבל בדיוק בהן נמצא הריפוי העמוק שלנו.
