מבוא לנחת- מהי נחת ולמה רוח?

יש לי חוויה מאוד מכוננת בחיים, רגע שמשהו עמוק השתנה בי

ומה שמיוחד בחוויה הזאת, הוא שכל מה שהיא כוללת זה קימה מכיסא.

וזה לא קרה באיזה מרחב מיוחד או אחרי עשרה ימי שתיקה, סתם בשיעור בטכניקת אלכסנדר, כשהייתי בת 22.

ברגע הזה קמתי מכיסא בלי שום מאמץ. כלומר שהייתי נוכחת בגוף שלי ובתודעה שלי, ויכולתי להרגיש שאני קמה מכיסא בלי לעשות כלום.
אפילו בלי לרצות לקום. בלי לאמץ את השרירים. בלי שום דבר מהדרך הרגילה בה עשיתי דברים עד אז.

ברגע הזה הגוף-תודעה שאני חווה משהו שלא יכולתי להישאר אותו דבר אחריו.

ברגע הזה נזרע זרע, שממשיך עד היום לצמוח בי.

הידיעה שזה אפשרי, שיש טעם כזה ושהוא נגיש לי, היא משהו שמשנה את התודעה.

אחרי החוויה הזאת הבנתי משהו מהטאו, מהדרך.

המילים של אי-עשייה. הבנתי שיש עוד ועוד ועוד אפשרות להרפיה, ושתנועה יכולה לקרות לגמרי אחרת. באופן בו מעולם לא גילו לי. באופן שרוב התרבות שלנו לא מאמינה שאפשרי.

אני זוכרת שכשהשתחררתי מהצבא הבטחתי לעצמי שלעולם אני לא אחיה יותר מסופש לסופש. ראיתי איך החיים יכולים להיות כאלה. הרי בכל המסגרות שהייתי בהן עד אז זה היה כך. ואני לא הסכמתי יותר לחיות למען מה שיהיה בעתיד.

הבטחתי לעצמי ליצור לעצמי חיים שהם כבר עכשיו.

שההווה שלי יהיה מספק.

אבל אז גיליתי שזה בדיוק הפוך מכל מה שסובב אותי. הרי אומרים לנו לעשות בגרות בשביל, לעשות תואר בשביל, אומרים לנו לחסוך בשביל, אפילו ללכת לטיפול בשביל.

ראיתי את זה גם בלימודי פסיכולוגיה. לכאורה המקום בו אנשים באים כדי ללמוד על עצמם, על נפש האדם. אבל בעצם מרדף אינסופי חסר תוחלת אחר הקבלה לתואר שני שהיא בעצמה מרדף בו אף אחד לא מזמין אותנו לעצור ולשאול- לשם מה כל המאמץ הזה?

אם אני רוצה חיים של הווה מספק, כך הבנתי, אני צריכה ללמוד מה זה סיפוק, ואיך הוא מרגיש.

כדי שכשאפגוש אותו, אזהה אותו.

הבנתי שיש כמה דברים מאוד בסיסיים שלא לימדו אותנו, ואפילו השכיחו מאיתנו, דברים שמשאירים אותנו במרדף, במאמץ, בחוסר הסיפוק.

בבודהיזם קוראים לזה דוקהה, שמתורגמת רבות לסבל. אני נחשפתי לבודהיזם לפני שנים רבות בטיול הראשון שלי למזרח. אבל רק כששמעתי את התרגום המדויק יותר לדוקהה, התרגול הצליח להתיישב לי בלב. דוקהה היא בעצם אי-נחת. 

והבודהיזם הכיר את הנטייה הזאת לאי-נחת כבר לפני אלפי שנים.

זה לא אנחנו המצאנו.

זה עמוק בנטיה האנושית. זה נטוע במבנה הנפשי שלנו שכולל גם חלק גדול שמוקדש להישרדות. וכדי לחיות חיים של נחת. של סיפוק. חיים בהם אפשר לנוע בעולם בחוויה שבה אני בסדר והמציאות בסדר, אנחנו צריכות ללמוד איך להתנהל בחכמה עם הנטיה שלנו לאי-נחת.

המורה הגדול שלי לנחת הוא הטאו. כשטיילתי בסין ראיתי אותו, באסתטיקה, בנופים, באנשים, במקדשים, בזקנים המתרגלים טאי צ'י בגנים. ראיתי אותו וחשתי בו, אבל לא הבנתי אותו. וגיליתי שאין צורך גם. המילים בספר הטאו או בלימודיו של ג'ואנג צה, או של חכמים בני ימינו, הן רק תזכורות.

הן רק פעמונים שמלווים אותנו הביתה.

כי כמו שכתתי בהתחלה, כשחווים את זה בגוף, הגוף זוכר, והוא כבר ינסה מתחת לפני המודעות לחזור לשם.

בשיטוטיי אחר הנחת בחיי היומיום שלי,מצאתי דרכים וכלים, מילים שעוזרות, אופן להתנהל בנחת בזמן, אופן להתנהל בנחת עם הילדים, בזוגיות, הרבה סביב עבודה ופרנסה, אבל כל הכלים האלה ריקים בלי הרוח.

בהתחלה לא העזתי לקרוא ללימוד שלי לימוד רוחני, אבל היום אני מבינה שרוח היא סך הכל אויר שזז, חלל בתנועה.
אם יש לנו כלים ואין רוח שממלאת אותם- זה מתכווץ לתוך עצמו, זה ריק.

הרוח בנחת רוח היא ההסכמה להיפגש עם עצמנו בכנות.

היא הזמנה לשאלות, היא לא לקחת כלום כמובן מאליו. זאת מבחינתי דרך רוחנית. 

הרוח שבנחת רוח היא לאו דווקא מדיטציה או בודהיזם או דאואיזם. אלה דרכים שאני מוצאת שתומכות בי, אבל ניסיתי ואני עדיין מנסה ופתוחה לדרכים אחרות ונוספות.

אם נחפש נחת ונתעסק רק בכלים של ניהול זמן ותיאום ציפיות, נישאר בלופ שהולך לאנשהו אחר.

אם נחפש נחת ונשתמש בכלים האלה כדי להיות בסיפוק ברגע הזה, מן הסתם תעלה אי-הנחת האישית של כל אחת ואחד, ואותה נצטרך לפגוש. לנשום. להקשיב ללמוד ולהרגיע. ולשם כך הרוח.

רוח שהיא אויר ותנועה, רוח שנעה ומניעה, רוח שמזיזה ומאפשרת לחיים חדשים להגיע.