כתיבת מסע. פרק ראשון
זה לוקח זמן, אני יודעת.
המעבר משם לפה.
בכלל כל מעבר מבקש את הזמן שלו.
לפעמים אני אומרת שבא לי כבר להיות עוד שבועיים,
אבל זו רק עוד מחשבה של הזמן הקודם, זה שחושב שמטרת השינוי היא להיות אחריו.
הזמן של כאן אוהב את השינוי עצמו, את ההשתנות כצורת חיים.
ההשתנות כצורת חיים
הרבה פרפרים יש פה, גדולים וקטנים, מהירים ואיטיים,
ואיזה פלא זה כשפרפר נע לאט בכנפיו הגדולות,
איזה קסם מתהווה כשפרפר נח על כף יד.
רגע, הרף עין, שמרעיד שמחה ילדית בכל מי שהאט מספיק כדי להבחין בו.
הרבה חיות יש כאן
מפתיע איך בעיר הגדולה פגשנו חיות גדולות
קופים, סנאים חמוסים, פרות, ואפילו נחש
וכאן בהרים הפרות במרעה, היונקים ביישנים ביער,
ואנחנו מוקפים בהמון ציפורים, רשרוש ציקדות בלתי פוסק
וחרקים, עכבישים וחשופיות נחשפים בכל צעד בבית ובחצר.
הטבע כאן לא מחכה שהעיר תפנה לו מקום, תתחשב בצרכיו, תמתין מעט עם יצר הקידמה שלה.
הטבע נכנס בכל סדק, כל מקום שנותנים לו רגע מנוחה, משיב לעצמו את כוח החיים הטבעי שלו.
כוח החיים הטבעי שלי
אני אולי איטית יותר, צריכה שיניחו לי יותר זמן ומרחב,
אבל גם אני מרגישה את הטבע שלי חוזר וכובש פיסות חיים בתוכי.
היום למשל גילפתי בעץ.
אני ילדה של אמנות, של יצירה. תמיד מקשקשת וצובעת, אוספת דברים יפים, מעצבת את החדר שלי כל חצי שנה מחדש.
בחיי הבוגרים בישראל רק הכתיבה שרדה כמרחב פעולה יצירתי,
והנה כאן כשהזמן משתנה, אנ מוצאת את עצמי מציירת ויוצרת, מחזיקה דברים בידיים והאצבעות מדגדגות לשחק וליצור.
היום גילפתי בעץ
חתיכה שמצאתי ליד הנהר. התחלתי לשחק איתה והמתנתי. ניסיתי להקשיב יותר, לשמוע מה הנהר מספר לי מה העץ מזמין מידיי.
מצאתי אוזן, וגילפתי וחשבתי כמה רציתי שיהיה יפה כל המסע הזה,
אבל יותר רציתי שיהיה קשוב, שאשמע יותר עדין יותר עמוק יותר רחוק.
וגם האוזן בעץ לא יוצאת הכי יפה, אבל היא לגמרי היתה שם, חיכתה שיניחו עליה עין ויד,
