מחשבות מהבִּצָּה

פעם נהגו לייבש ביצות, חשבו שזה רעיון טוב להשתמש בכוח ובידע שיש ברשותנו כבני אדם על מנת להתערב בפני האדמה.
היום יודעים שזו היתה טעות. היום דווקא חסרות ביצות על פני כדור הארץ.
מסתבר שהן קולטות פחמן דו חמצני וכולאות אותו באדמה בצורה מאוד יעילה.

אני כבר זמן מה שוהה בבִּצָּה.

במין מקום נפשי שכזה שאין בו הרבה תנועה.
הבִּצָּה שלי לא אפורה ולא שוקענית במיוחד. לא מסוכנת. פשוט התנועה בה איטית מאוד,
כמעט לא נראית, ומתרחשת רק למעלה איפה שהמים, או למטה בעומק איפה שאי אפשר לראות מרוב בוץ.

מה שקרה לי בזמן שהותי בבִּצָּה, מבחינה מקצועית למשל, זה שהתכנסתי בקליניקה, והיא התמלאה לה
(כי ככה זה בביצות, הן נוטות להתמלא בחורף) ומפה לשם מצאתי את עצמי בשגרה בה אני לא מלמדת, ולא כותבת, ולא יוצרת.
במין מרחב כזה בו אין זרימה של רעיונות בקצב בו אני רגילה להם.
מרחב שאין לי עליו תלונות, אבל הוא גם מאוד שונה מהרגיל שלי.

התנועה העדינה

וככה בעודי יושבת לי בבִּצָּה, אני מנסה מצד אחד להרגיש את התנועות העדינות, על פני השטח ובעומק.
ולכבד אותן. ולגלות אותן. לשים לב לפחמן הדו חמצני הרעיל שברגעים אלה ממש מקבל סוף סוף מקום לנוח בקרקעית הבִּצָּה שלי.

ומצד שני אני גם רוצה לשים לב שאני לא שוקעת.
שאני זוכרת את עצמי בתוך הבִּצָּה, שאני לא מוותרת על רצונות רק כי מלא כאן בינתיים.
אני מקשיבה היטב על מנת לא לפספס תנועה חדשה שרוצה להגיע.

כי גם בטבע, ביצות משתנות לאיטן

כמו כל הדברים כולם.

יש כמה דברים שרוצים להיוולד אצלי. מבחינה מקצועית אני מתכוונת. 
יש קורס דיגיטלי על התנהלות מיטיבה עם הזמן שיש לנו. יש חוברת/ספר קטן על יציבה גוף ונפש.
יש שיעור שבועי שמלווה לחיים בנחת, משהו קבוע אך ספונטני שכזה.

ואני מחכה. בסבלנות. אולי יתפנה מקום פתאום בתחתית הבִּצָּה, ויתחיל זרם חדש של תנועה. 

בעדינות

בדברים עדינים כאלה, כמו רעיונות מדויקים, שאני כותבת אותם וגאה בהם, למרות שהם רק חצי מוכנים,
בדברים עדינים שכאלה אני רוצה לגעת באיטיות, ברוך, ובתשומת לב. לא כי הם שבירים או רעועים במיוחד.
הרי הם בלב שלי ואין חשש שיקרה להם משהו.

פשוט כי אני רוצה להנות מהם. מכל רגע שלהם. לא לפספס אותם.

ליצור אותם בנחת, ולשווק אותם בנחת, ולקיים אותם בנחת,
ולהתמלא נחת בכל שלב של היותם.

אז מה לעשות בזמן הזה?

מה עושות בזמן השהייה בבִּצָּה?
הרי אנחנו לא יודעות כמה זמן נשהה שם, ואיפה בדיוק הפקק שמחכה להיפתח.

אז מה לעשות? פשוט לנוח?

התשובה הראשונה שלי היא כן. פשוט לנוח זה מעולה. ואם יש בכוחך ללמוד לנוח בזמן השהייה בבִּצָּה- זאת תהיה מתנת חיים מופלאה.

אבל יש גם תשובה שנייה. והיא רחבה קצת יותר.

יש דברים שעוד לא הגיע זמנם

החלטות שעוד אין ביכולתנו לקבל. צעדים שאנחנו יודעות שנצטרך לעשות מתישהו בעתיד, אבל לא יודעות מתי.
רק יודעות שעוד לא. והזמן הזה הוא זמן יקר.

הוא כמו הזמן שחיכיתי עם נורי בבטן בחודש עשירי.
לפני 8 שנים ושבוע ושבועים ושלושה. תאריך הלידה המשוער הגיע ועבר, וכך גם הימים שאחריו, ושבוע 41, ו42 ועוד שלושה ימים…

אז מה עושים בימים האלה?
כשברור שמשהו צריך לקרות אבל לא ידוע מתי. האם כדאי לזרז? להריץ את זה? לחפש שיטות כדי להניע?

הרפואה המערבית הציעה לי "ללכת על בטוח", לזרז ויאללה, להיות אמא. לא מספיק חיכינו תשעה חודשים?
מבחינתם המתנה היא סיכון מיותר.
אני באופן אישי לא אוהבת הפחדות. התבוננתי היטב בתוצאות הבדיקות, והכל היה תקין, ונינוח, מספיק מים ודופק נעים.
מבחינתי לא היתה סיבה לתת ללידה הזאת דחיפה.

זמן המתנה הוא זמן הזנה.

אם יש אתגר או צומת שאני הולכת ומתקרבת אליה אבל אין לי מה לעשות כרגע בנוגע לזה,
הדבר הכי חכם לעשות, הוא להזין את עצמי.
לטפח, להשקות בתנועה עדינה, לשאול מה שלומי הרבה פעמים.
להתחזק, להתפתח, להתגמש, להתמתח, ולנוח.
כדי שכשיגיע הרגע, האתגר, הצומת, כשייפרץ פתאום הסכר של הבִּצָּה, אני אהיה במיטבי, יציבה, נינוחה ופתוחה.
כדי שיהיו בידיי כל הכלים להתמודד, לפעול, לנשום. לזרום עם האתגר, עם צירי הלידה.
כדי שאגיע במיטבי לרגע הלא ידוע הבא.

וכך קרה, לפני שמונה שנים ושבוע, בלידה של נורי שהגיע בזמנו, שהגיעה בזמנה.
וכך אני זוכרת בעודי משכשכת היום בבִּצָּה.
וכך הזכרתי לשלוש נשים השבוע בהזדמנויות שונות.

זמן המתנה הוא זמן הזנה.
הוא הזמן שהאתגר שולח לנו, כדי שנתארגן, כדי שנתכונן, כדי שנגדל כמה שצריך
ונגיע למפגש עם האתגר, עם התנועה החדשה, עם הלידה שחיכינו לה,
ברגע הנכון, כשאנחנו במלואנו.