מסעו של הקול שלי

בְּרֵאשִׁית הָיָה קוֹל

וְהַקּוֹל הָיָה הַכֹּל

הַפֶּה נִפְתַּח, זָעַק

וְהַקּוֹל נִסְדַּק

נִשְׁבָּר

הַגּוּף רַעַד

וְדָמָם.

וְשׁוּב הָיָה קוֹל,

וְהַקּוֹל לֹא מִלֵּא אֶת הַכֹּל

חָלָל אֶחָד נִשְׁאַר דּוֹמֵם,

מְפַחֵד,

רֵיק מֵרֶטֶט הַקּוֹל,

מֵרֶטֶט הַצֹּרֶךְ

הַבִּטּוּי

וְהָרָצוֹן.

השיר הזה הוא אישי שלי

הוא סיפור על הגרון שלי, על צינור הקול והביטוי שלי. בילדותי הוא כאב לי מאוד, תמיד. ועם תנועות ההיפתחות וההתקרבות שלי אל עצמי, הוא נהיה רך יותר, הוא התחיל לבטא יותר גוונים של רגש וחוויה, ועם השנים גם פחות כאב לי פיזית. ועכשיו, בחודשים האחרונים- חוזר הכאב, בצורתו המוכרת מילדות.

האמת היא שהזמנתי אותו. הזמנתי את הביטוי שלי לעבור עוד גלגול, עוד פתיחה, עוד מסע. רציתי להגיע לביטוי הבטוח והפתוח שאני יודעת שאפשרי לי. 

ואני במסע הזה עכשיו, חוזרת אל רגעים של אילמות, אל המחנק התמידי בגרון, אל התחושה שאינני מובנת, ואל המילים שיוצאות ללא שליטה, כמו מקיאות את עצמן מתוכי החוצה.

היציבה היא מערכת יחסים.

מערכת יחסים ברגע נתון בין כל אברי הגוף. והיא מערכת כזו שבצורתה המיטבית כל איבריה לוקחים חלק בכל פעולה נתונה. רק כך המערכת יכולה להגיע אל התנועה האלגנטית, זו שיש בה מינימום מאמץ ומידה מירבית של זרימה וקלילות.

אם כך, מה שכואב לגוף, מה שפוגע ביציבה- זו ההפרדה. הקיטוע. העשייה החלקית, בה לא כל האברים יכולים לקחת חלק. כשאבר אחד נשאר בצד, משהו בנו מת.

גם פ.מ אלכסנדר, אבי שיטת אלכסנדר, התחיל להתעניין ביציבה בגלל הקול שלו, שבגד בו. הוא היה מדקלם מקצועי של מחזות שייקספיר, שהתמודד עם צרידות חוזרת ומחמירה, עד אבדן קול.

בתבונת גופו הוא הבחין שאין לרפואה המערבית דבר לתת לו, מלבד ההימנעות. שמירת הקול לארועים החשובים. ואלכסנדר רצה יותר. הוא רצה להבין- מה יש שם באופן השימוש שלו בקולו, שגורם להצטרדות החוזרת?

אלכסנדר פיתח שיטה שמבוססת על אי עשייה. על הכרה בכוחו של הרגל, הפסקה שלו, ומציאת דרך חדשה לאפשר לגוף להתייצב מחדש. דרך שמבוססת על הרפייה, ועל קשרי גומלין. הקשר בין מנח הצוואר, הראש והגב- הוא הדבר שאותו אנחנו רוצים לדייק.

הקול שלו חזר, אך המסע שלו המשיך אל ביטוי רחב, עמוק ומהדהד הרבה יותר- פיתוח שיטה חדשה ולימודה לתלמידים רבים.

ואני, תלמידה טובה, חיפשתי את התשובה ביציבה.

ניסיתי להעמיק אל התחושה הפנימית, אל החוויה. לחוש ולחקור את הרגע הזה בו הגרון מוסט מעט קדימה או אחורה, אל תחושת המחנק או אל תחושת ההקאה.

מצאתי עוד ועוד רבדי חיים בהם אלה האפשרויות ההרגליות שלי- או לחוש אילמת, לעצור את המילים, לחנוק את הביטוי שלי בכוח פנימה, או שטף של דיבור, של כתיבה, של רגש, שכמו יוצא ממני מעצמו, ללא עריכה, ללא עצירה, ללא הפסק.

וזה עדין מאוד. כי זה כבר לא כואב כמו פעם. האמת היא שהיו רגעים שכבר חשבתי שאני לא שם. רק תנועה עדינה מאוד ופנימית, בתוספת כאב הגרון המוכר הזכירו לי שהמסע עוד לא נגמר.

החקירה המדויקת, העדינה, התבררה כצרה מדי, כשנזכרתי איך הקול שלי בא לעולם:

בראשית נברא האור. אך הקול היה שם קודם.

הוא שאמר, הוא שיצר, הוא שרצה וזיקק את האור, מתוך התוהו. והקול היה התנועה דרך האין אל היש. מספיק אוורירי כדי להיחשב אין, מספיק נוכח כדי להוות יש.

והקול הוא ביטוי, הוא רצון, הוא סימן ההיכר הראשון שלנו.

בראשית היה תינוק, וכל גופו תיבת תהודה. לא שולט בידיו, ברגליו, חסר שיווי משקל. רק תיבת תהודה לצורך, לרצון, לאפשרות הביטוי שלו בעולם. הנחמה היחידה בעולם התוהו שמחוץ לרחם.

האפשרות הראשיתית להרגיש את עצמו, להביע את הצורך, להעיד על הרצון בתוך הכל הגדול החדש.

כמה חי הקול הזה, נובע מקרקעית בטנו, ממלא את כל חלל גופו, עולה מעלה אל הראש ופורץ בכוח דרך הפה.

הקול לא מתחיל מהגרון

הוא מתחיל מעמקי הבטן, אפילו עמוק יותר, מקרקעית האגן.

ביטוי מלא, קול מלא, חייב את תיבת התהודה של חלל הגוף כדי לצאת כמו שהוא יכול, במלוא חיותו.

כדי להיות הקול שהוא הכל, כל הגוף חייב להשתתף, האיברים כולם צריכים להוות את החלל בו הקול יהדהד.

כך שאם אין לי קול, אם הביטוי שלי לא מלא, כנראה שיש חלקים שנשכחו בדרך, יש חלקים שלא משתתפים במשחק. וככל הנראה הם לא משתתפים כבר מזמן.

וכשהבנתי את זה היה עצב גדול. 

כמה כאב היה צריך להיות שם לגוף, כשלא הובנתי, כשלא נשמעתי, עד כדי כך שקרקעית האגן נסגרה, ואז גם חלל הבטן, שגם הסרעפת הפסיקה להשתתף, ואפילו הריאות. כמה לבד היה הגרון, מנסה לקחת את הקול שלי לבדו לכל מקום. כמה מאמץ, איזה עול.

אך כשהבנתי את זה התגלה גם שער גדול.

לא לבד יותר. אפשר להיעזר. לתת לגוף להשתתף, לתמוך בעצמו, בעצמי. להיות חלק.

השער הזה הוא שער התבונה והידיעה. אני יודעת עכשיו איפה הריפוי נמצא. אני מזמינה את כל החלקים שנשארו בצד להשתתף עכשיו יחד, במלאכה היקרה של הבאת הקול שלי מבפנים החוצה, של הביטוי שלי.

השער הזה הוא הפתח, אני נכנסת דרכו בהתרגשות ובפליאה, ויודעת שכשנפתחת האפשרות לעשייה ללא עשייה, לחיים ללא מאמץ- הדרך תמיד מפתיעה ומפליאה.

מזמינה את הקול, את הגרון, ליציבה מיטיבה, שכוללת את כל כולי, מקרקעית האגן ועד לפה, ביטוי משותף, מחובר ומלא.

אני חוזרת עכשיו אל השיר של ההתחלה, ורוצה שייתווסף לו עוד בית, עוד מילה.

בְּרֵאשִׁית הָיָה קוֹל

וְהַקּוֹל הָיָה הַכֹּל

הַפֶּה נִפְתַּח, זָעַק

וְהַקּוֹל נִסְדַּק

נִשְׁבָּר

הַגּוּף רַעַד

וְדָמָם.

וְשׁוּב הָיָה קוֹל,

וְהַקּוֹל לֹא מִלֵּא אֶת הַכֹּל

חָלָל אֶחָד נִשְׁאַר דּוֹמֵם,

מְפַחֵד,

רֵיק מֵרֶטֶט הַקּוֹל,

מֵרֶטֶט הַצֹּרֶךְ

הַבִּטּוּי

וְהָרָצוֹן.

יוֹם, יָמִים

שָׁנָה, שָׁנִים

הֶחָלָל מְחַכֶּה שָׂם בַּצַּד,

שֶׁמִּישֶׁהִי תִּגַּשׁ אֵלָיו

תִּקְרָא לוֹ-

בּוֹא לִרְקֹד אִתִּי.

הִנֵּה אֲנִי בָּאָה

אֲנִי אוֹמֶרֶת לוֹ,

בּוֹא לִרְקֹד אִתִּי.

וְרֶטֶט עָדִין בְּמוֹרַד הַגַּב,

מִתְעוֹרֵר.