תהליך ההתפתחות שלנו לא עוצר כשאנחנו מגיעות לגיל 18.
גם לא כשאנחנו מתמקמות ומביאות ילדים.
החיים הם רצף של שינויים כשכל אחד מהם מהווה הזמנה להתפתחות.
כל שינוי הוא צעד קדימה, הוא מעבר מהאישה שהייתי לאישה החדשה שאני היום.
המילה "מעבר" רומזת לנו ששינוי יכול לקחת אותנו מֵעֵבֶר לעצמנו, מהעבר שלנו אל מרחב שאולי היה מֵעֵבֶר ליכולותינו, אבל היום הוא חלק מאיתנו.
מעברי חיים הם כל תנועות הצמיחה האלה:
יציאה לעצמאות, זוגיות חדשה, לידה, פרידה, שינוי תעסוקתי, מחלה של בן משפחה, הזדקנות ופרידה מההורים, התרוקנות הקן-
כל אלה הם שערים בחיים שלנו שמזמינים התפתחות. שמאפשרים לנו בנייה מחודשת של האישה שאנחנו.
אני מזמינה אותך בשלב הזה של הקריאה לחשוב על מעבר חיים אחד שעברת, שעולה בדעתך כרגע. ולהחזיק אותו בלבך בזמן שאת ממשיכה לקרוא. אולי תבוא איזו הבנה חדשה או בהירות בנוגע אליו.
ספירלת החיים שלנו עוברת בשערים שונים
חלקם מובנים וטבעיים עבורנו, ובחלקם אנחנו נתקעות קצת יותר.
כשאנחנו עוברות מעבר חיים בטוב, בטבעיות, נחוש שגדלנו, שצמחנו, שנבנתה בנו קומה חדשה.
כשמעבר חיים מובן וטבעי לנו, תהיה תקופת מעבר בה נודה על הישן ונתרחב אל החדש.
יכול להיות שנחוש מבולבלות, שנעבור תקופה מאתגרת, שנרגיש עמוסות ומוצפות במהלך המעבר הזה, אבל כל הזמן נבין מה קורה לנו, נרגיש את התקווה והחוויה תהיה של תקופה אינטנסיבית שאחרי תבוא הקלה.
וכשההקלה מגיעה, ומעבר החיים הושלם בטוב, נחוש גדולות יותר, נרחבות יותר, נחוש שעלינו כיתה בבית הספר של החיים.
יכול להיות שיישאר בנו צער, כאב וגעגוע. רוב הסיכויים שהם יהיו איתנו, אבל כשמעבר חיים מושלם בטוב, הרגשות האלה הולכים איתנו כמלווים, ולא משתלטים על החוויה.
כשמעבר חיים נהיה סבוך, חלקים בתוכנו עוברים אותו וחלקים אחרים נשארים מאחור.
במעבר חיים סבוך, אנחנו מסתבכות. אין תחושה של הבנה ואין תחושה של תקופה שעוברת.
ישנה חוויה מבולבלת, מעורבבת, שלא רואים את האור בסופה. הרבה פעמים במעבר חיים סבוך, נחווה רגשות עזים מאוד או תקופה ירודה מאוד. נחוש שהחיים "גדולים עלינו" מהירים עבורנו ולא מותאמים אלינו. נחווה התנגדות להתמודדות שבאה לפתחנו ונרצה להתעלם ממנה ושהיא פשוט תלך.
נחוש תקיעות, חוסר חיבור לחיים, ותחושה של קיפאון רגשי מסוים.
כמו ילד שמתקשה בשלב התפתחותי מסוים, אין כאן טעות או אשמה. כשילד מתקשה להתחיל לזחול, אנחנו נתמוך בו ונעזור לו. כשילד מתקשה בקריאה, לא נאשים אותוף אלא נלווה אותו אל מעבר לקושי. נראה לו שהוא מסוגל, ונגלה יחד את הכוחות העומדים לרשותו. אין בכך בושה או אשמה.
וגם אצלנו כבוגרות, ישנם מעברי חיים שהם באמת קשים מאוד.
שבאמת מגיעים אלינו בתקופות חולשה וקושי, שהכוחות הנדרשים לא זמינים עבורנו, או שהתמיכה הנדרשת לא נגישה לנו.
ישנם מעברי חיים כמו מחלה קשה או אובדן, שהם סבוכים ומורכבים עבור כל אדם, חזק ככל שיהיה.
אבל יש אפשרות לקבל עזרה. יש אפשרות ללכת לטיפול, או לקבוצה לתמיכה רגשית, כדי לעמוד בשער ולעבור אל השלב הבא בחיים.
וכמו אצל ילדים, נרצה להתחבר לתנועת החיים הטבעית.
בטיפול המתמקד במעברי חיים, נשאף להתחבר לתנועת ההתפתחות שרוצה לקרות מעצמה. כי ההבנה הבסיסית היא שמעבר חיים הוא שער להתפתחות. הוא כמו הליכה, קפיצה וקריאה של ילדים. מעבר אל השלב הבא בהתפתחות, והזמנה להתחבר לעוד כוחות שגלומים בתוכנו.
בטיפול נחפש את תנועת החיים הטבעית, ורק נהיה שם איתה ובשבילה. נחזיק לה את היד, נקדיש זמן, מקום ומשאבים, על מנת לעבור בשער כאחת, עם כל חלקי החלקים.
במעבר חיים סבוך מתחזקת תחושת הפיצול הפנימי.
החלקים השורדים שלנו מנסים ככל יכולתם להתמודד, לפעול, להחזיק כמה שאפשר את החיים המוכרים לנו ולעשות את כל מה שצריך כדי לעבור את התקופה הקשה הזו בשלום.
ואילו החלקים המתקשים, המרגישים, המתאבלים שקיימים בתוכנו, רוצים להאט, להפסיק, לא להתמודד ולא לעשות כלום.
כך יוצא שחלקים בתוכנו עוברים את השער, משתנים, מתפתחים, אבל משאירים את אחיהם מאחור. ומי שנשאר מאחור עושה הכל כדי שלא נשכח אותו. לכן עולים כאבים, תחושה של תקיעות, בעיות גופניות, בלבולי ותסכולים. הכל החלקים האלה עושים כדי שנעצור רגע ונחכה להם.
"אנחנו נעים קדימה בקצב של החלק הכי איטי שלנו"
זה אחד הציטוטים המוכירם ביותר של יוג'ין ג'נדלין, אבי שיטת ההתמקדות (focusing).
בטיפול שמבוסס על מיינדפולנס, על אחדות גוף-נפש ועל התמקדות, אנחנו מבינות את המשפט הזה כהזמנה להאט, לעצור, ולראות מה שכחנו בדרך.
דווקא במעבר שהסתבך, אנחנו רוצות להישיר מבט אל העבר. להסתכל אחורה, ולראות אילו חלקים איטיים שלנו נשארו מאחור.
זה יכול להיות החלק המצטער, המתאבל, שלא היה לו זמן ברגע המשבר לבכות את כל הצער שלו.
זה יכול להיות החלק הכועס, המתוסכל, שרוצה עדיין לצעוק על העולם ולהגיד: "זה לא הוגן!!!"
זה יכול להיות החלק שרוצה קשר, וקירבה, שבזמן המעבר היה לבד ועסוק ורק תיפקד במלוא המרץ.
לכל החלקים האיטיים שלנו אנחנו נעשה מקום בטיפול, ונזמין אותם להצטרף.
גם מעבר חיים שהסתבך הוא מעבר חיים שהושלם
כלומר, גם אם יצאנו ממעבר חיים מסוים עם קושי, עם תקיעות מסוימת, זה עדיין לא אומר שלא עברנו אותו בהצלחה, גם אם היא מלווה בקושי או בכאב.
בטיפול נרצה להתחבר גם לכוחות ששירותו אותנו, למשאבים שנעזרנו בהם במהלך האתגר והקושי. לגלות מה כבר יש בנו בלי שבכלל שמנו לב.
זה חלק משמעותי בטיפול, כי הוא מבסס את האמון המחודש בכוחות ובמשאבים הזמינים שלנו להמשיך הלאה ולמצוא משמעות מחודשת בחיים.
בקליניקה שלי אני פוגשת א.נשים במעברי חיים.
נערים ונערות על סף עצמאות, א.נשים צעירים במשפחות חדשות שנבנות, נשים אחרי פרידה ביציאה לדרך חדשה, וכמובן א.נשים בתהליכי הזדקנות, סביב אבדן ואבל (גם המוות הוא שער).
טיפול שכזה יכול להיות קצר וממוקד- אפילו ארבעה מפגשים, או ארוך ותהליכי- שנתיים ויותר, הכל תלוי בבחירה של האדם המתפתח ובשער שאותו הוא מבקש לעבור.
אני מוצאת תהליכים אלה כמשמעותיים מאוד.
זה תהליך של איחוי הפיצול ויציאה מחודשת אל החיים מתוך חוויה שונה לחלוטין: חוויה של עוצמה וכוח, של משאבים והזדמנויות, חוויה של המֵעֵבֶר שהחיים יכולים להיות בשבילנו, בלי להפחית מעוצמת הרגש והכאב שנחווה ונפגוש. תנועות חיים חדשות מתגלות בקליניקה ובחיים שמחוצה לה, וסיום של תהליך כזה הוא תמיד מרגש ומלא בתקווה.
