מעכשיו לעכשיו

אני בוחרת להגיד לא למשהו עכשיו

למרות שהוא קוסם לי

למרות שברור לי שזה משהו שארצה בעתיד.

אני בוחרת להגיד לא למשהו עכשיו וזה קשה.

זה קשה בגלל העתיד,

בגלל המחשבה שאם אוותר על זה עכשיו זה לעולם לא יקרה. זה לעולם לא יגיע. 

בגלל המחשבה שאם אני מוותרת על זה עכשיו כנראה שאני לא רוצה את זה.

אני בוחרת להגיד לא להזדמנות העכשוית

מתוך הרגע הזה. בתוך הרגע הזה.

פשוט כי כרגע התשובה היא לא.

ובכרגע אני מתכוונת להיום, לא לתקופה הזאת בחיי. אלא לרגע הזה ממש. למי שאני בדיוק עכשיו.

ליכולת ההכלה שלי ברגע זה. למשאבים העומדים לרשותי היום.

לבחור ככה זה לפעול מתוך קבלה עמוקה שלי ושל העולם כפי שאני בתוכו היום.

וזה מבוסס על אמון עמוק בכוחם של החיים להתגלות ולנוע ללא מאבק, ללא לחץ ודחיפות.

אין צורך להקריב את ההווה בשביל העתיד, אם מבינים שפירות ההווה הם העתיד.

אם היום אני פועלת מתוך הערכים שאני רוצה למלא בהם את חיי, העתיד ינבע מהם באופן טבעי, ללא התנגדות, ללא מאבק.

הכוחות שאני מטפחת היום, בבחירה ברגע הזה ממש, יניבו את פרותיהם בעתיד.

אם אני מקבלת עכשיו את האפשרי כפי שהוא, הוא ילך ויגדל בנינוחות ובקלות אל עבר העתיד.

הבחירה לבחור מתוך הרגע הזה באופן הנכון לו, תקח אותי באופן טבעי אל עוד רגע ועוד רגע ועוד רגע,

כשבכולם האפשרות להיות, רוחב הלב, הקבלה, והאומץ לבחור נכון ינכחו.

המחשבה שויתור על הרווחה שלי בהווה על מנת לייצור רווחה בעתיד תעבוד איכשהו,

מעלה מייד את השאלה-

איך אדע להתרווח בעתיד, אם היום אני לא מצליחה להתרווח כפי שאני?

איך אהיה ברווחה מתישהו, אם אני מוותרת על הרווחה שלי בכל רגע של ההווה?

אם אני לא יודעת בכלל איך רווחה מרגישה? איך אזהה אותה כשהיא תגיע? איך אדע?

האפשרות לבחור ברגע הזה מתוך הרגע הזה מרחיבה בנו את הקבלה של מה שיש ושל מה שאין.

מלמדת אותנו להתרווח בתוך האפשרי, מרחיבה אותנו מבפנים,

במקום לעבוד קשה על להרחיב את העולם עבורנו.

הדרך הזו דורשת קבלה ואמון, אך גם גם כנות ואומץ. 

כנות לראות את האפשרויות העומדות בפני, את הכוחות שלי כפי שהם, ואת הערכים שלי על אף הקושי לעמוד בהם.

ואומץ לפעול או לוותר על הפעולה.

אומץ ללכת בדרך הזו. למרות שהיא הפוכה מכל מה שהתרבות שלנו משדרת לנו.

אומץ לפגוש את הפחד שעולה תמיד במרחבים של אי עשייה, של אי פעולה,

להתמודד עם החרדה שעולה כשאנחנו בוחרות שלא לפעול בכוח מתוך דחיפות ולחץ.

ככה אני לומדת לחיות.

בכניעה מוחלטת לרגע הזה, אני לומדת שאין אותי בשום מקום אחר ובשום רגע אחר.

בכניעה מוחלטת להווה אני לומדת שהעבר שלי חי רק בי והעתיד ייוולד רק מתוך מי שאני כרגע.

אם אני מבקשת עתיד פתוח וחופשי, אני צריכה להפסיק להמציא אותו כרגע, ולתת לו להתגלות בפני ללא התערבות.

כמו שעון חול

בצד אחד העבר, בצד שני העתיד, כל החול מתנקז לפתח צר, לרגע הזה, ורק דרכו החול עובר.

אם נרחיב את המעבר, נרחיב את הפתח, נרחיב את העכשיו- הזרימה תהיה חופשית ומלאה יותר. העבר לא יצטמצם כל כך, העתיד לא יתחיל באופן צר כל כך, פתאום הכל יכול להיות.

ומה זה להרחיב את הפתח? מה זה להרחיב את הרגע הזה?

זה בעצם להתרחב כך שאוכל להעביר דרכי את כל גרגרי החול ברגע.

זה להיות מסוגלת להכיל ולשחרר ברגע ההווה.

גרגר גרגר לתת להם לעבור בחופשיות. לא לסנן אותם, לא להעדיף, וגם לא לתקוע אותם בפתח.

ברגע הזה להכיל ולשחרר.

לבחור מעכשיו לעכשיו. 

לרדת מהעתיד אל ההווה, מהראש אל הגוף, מהאני אל החיים, מהספק אל האמון.

להניח לכל גרגרי החול לזרום, ולהתרווח במנוחה

כדי לראות מה יוליד המחר.