הדבר הבולט ביותר פה בנוף באנדלוסיה הם השמים.
שמים עצומים בצבע תכלת שכל יום מופע עננים אחר מעלה בהם תערוכה. לפעמים אני יושבת מולם לתרגל. היום נסעתי ברכב והם ליוו אותי כל הזמן. נסעתי עם הילדים למשטרה כדי להירשם כאן ואחר כך לים. חצי שעה נסיעה מול שמים, חמש דקות במשרד הממשלתי, עוד 5 דקות נסיעה לים.
המים קרים אבל הים תמיד כיפי לנו. הלכנו ומצאנו אבנים יפות ואז נשכבנו על החוף.
אמיה ביקשה שאספר לה את סיפור יוסף ואחיו.
סיפרתי על גאווה וחלומות גדולה, על נסיקות לגבהים ונפילות לבור.
ולא ידעתי מאיפה להתחיל. מאיפה התחיל הכאב הזה שגורם לאחים להתנכר אחד לשני, להשליך את אחיהם לבור.
מצאתי את עצמי חוזרת שוב ושוב לטעות הראשונית, טעותו של האב. שהפריד בין בניו, שהעדיף אחד על פני השני.
ובליבי חושבת על דמות האב האלוהית שאימצנו לעצמנו. כזה שמעדיף בני עם אחד על פני כל שאר ברואיו,
ובני העם הזה חוטאים בגאווה, בחלומות גדולה, ובני העם הזה מושלכים שוב ושוב אל הבור.
בדרך חזרה שמענו פודקאסט על חלל, על המרחקים העצומים, טווח בלתי נתפס של חלל.
אפילו במערכת השמש הלכאורה קטנה ולכאורה קרובה אלינו.
אם כדור הארץ היה בגודל גולה, השמש היתה כמו כדור פיזיו, והמרחק ביניהם היה 175 מטרים.
הליכה לא קטנה בסדר הגודל שלנו, אבקת אבק על פני הגולה הקטנה הזאת.
סופר שם על תמונה של כדור הארץ ששלחה חללית ממרחק, וטקסט שכתב אסטרונאוט בשם סייגן שהתבונן בה במחקר שלו:
"זה כאן. זה הבית. אלה אנחנו.
כאן, על הנקודה הקטנה הזאת חיו כל מי שאתם אוהבים, כל מי שאתם מכירים, כל מי שאי פעם שמעתם עליו וכל אדם שאי פעם היה קיים.
סך כל השמחה והסבל. אלפי דתות, אידיאולוגיות ומשנות כלכליות בטוחות בעצמן. כל צייד ולקט, כל גיבור ופחדן, כל בונה והורס ציוויליזציה.
כל מלך ואיכר, כל זוג צעיר מאוהב. כל אם ואב, ילד מלא תקוות, ממציא ומגלה ארצות, כל מטיף מוסר כל פוליטיקאי מושחת.
כל סופרסטאר, כל מנהיג עליון. כל קדוש וחוטא בהיסטוריה של המין שלנו חיו שם, על כתם אבק תלוי בקרן שמש.
כדור הארץ הוא פינה זעירה בזירה קוסמית עצומה.
חשבו על כל נהרות הדם שנשפכו בידי כל אותם גנרלים וקיסרים כדי שבתהילה ובנצחון הם יוכלו לשלוט לרגע על שבריר מנקודה.
חשבו על מעשי האכזריות הבלתי פוסקים שביצעו תושבי פינה אחת של הפיקסל הזה, על תושבי פינה אחרת שבקושי אפשר להבחין ביניהם…
ההתרברבויות שלנו, החשיבות העצמית המדומיינת שבה, האשליה שיש לנו מעמד מיוחס ביקום, על כל אלה, נקודת האור החיוורת הזאת קוראת תיגר.
כוכב הלכת שלנו הוא כתם בודד עטוף בחושך קוסמי אדיר מימדים."
אחד התרגולים שאני אוהבת בזמן האחרון הוא תרגול של נרחבות
אפשרות להתחבר לממד הרחב שיש בטבע, בחיים, בתודעה, ואפילו בחושים שלנו. אני יושבת על כסא מול נוף רחב ומנסה להניח למחשבות, לרגשות ולדאגות שלי להשתלב במרחב.
אין צורך לעשות איתן כלום, בתוך הנרחב הזה הן מקבלות מקום נכון יותר, נראות לרגע בגודלן האמיתי. אחרי כמה זמן נשארת רק הנרחבות ואפשר לנוח בתוכה, לזכור שהיא היתה פה לפניי ותהיה אחריי, שגם הזמן מתרחב כשנותנים לו. וגם הלב כך.
כוכב הלכת שלנו הוא כתם בודד עטוף בחושך,כתם אבק תלוי בקרן שמש. מול הנרחבות הזאת, כמה יקרים החיים, כמה נדיר פה הכל.
כמה ראוי לשמור, להעריך, כל תנועה קטנה של חרק, כל רגש עדין של אדם.