ניסוי באי-עשייה

כבר כמה חודשים שאני משתתפת בניסוי.

זה בעצם שחזור של הניסוי הראשון שהשתתפתי בו, אי אז בתחילת שנות ה20 לחיי. הניסוי באי עשייה.

שאלת המחקר: מה יקרה אם לא אעשה דבר?

אם אדומם את המנוע
ארים מפרשי כנפיים ואתן לרוח לנשוב בי.

החוקים: ללא יוזמות, ללא דחיפות, בלי לקדם, להניע, להמציא.
בלי לרצות, או לפחות בלי להאמין לכל הרצונות.
להאט אל היום יום כפי שהוא.

מותר להיענות להזמנות, להצטרף ולשתף פעולה. מותר לתמוך ולהיתמך.

המעבדה: החיים. עבודה ומשפחה. ובעיקר התודעה.

הניסוי מביא לפתחי התנסויות וחוויות:

חווית הספק- האם משהו קורה עדיין?
חוויית החרדה- שכל האטה מביאה איתה,
השוואות בלתי פוסקות, חוסר אמון בעצמי, חוסר אמון בעולם,
פחד שלעולם לא, רגעים של ריק, של בין לבין,
של עתיד ללא עוגנים, ללא מבחן ללא הגשמה.

וגם הקשבה עמוקה,

רגעים של דממה, הוקרה של מה שיש,
חלומות מיוחדים, ופלאי החיים המתגלים מעצמם-
דברים שהמוח הרגיל לא מבין איך הם יכולים לקרות בלי שנניע אותם, והנה הם קורים.
החלטות שנראה שלעולם לא יתקבלו אם לא נחליט אותן- והנה הן מתגלות מעצמן.
ואמון. וחיבור. ושייכות. הכל בסדר גם כך.

בניסוי הראשון אי אז התוצאות כללו הרפתקאות וטיולים, פרידה מדרך חיים ישנה, גילוי של הגוף ושל החכמה שבו ושבי, הרבה לבד ומפגשים משני חיים, וגם מעבר לצפון והרשמה ללימודים אקדמאיים ורגילים.

הפעם הניסוי בעיצומו. אין לו תאריך סיום מוגדר מראש. כל עוד המשתתפת מסכימה, הניסוי ממשיך ומתגלגל.
הפעם אין תפאורה אקזוטית של ארצות רחוקות והרים גבוהים,
אין מסעות, אין לבד, אין שינויים גדולים.
ועדיין חילופי העונות שבחוץ מתמזגים עם חילופי העונות שבפנים.
תנועה מתבררת כדבר שקורה גם בלי חלומות ותכנונים.

אי-העשייה מתגלה שוב ושוב כדרך המלך אל לב החיים.

אלה לא מסקנות סופיות,
הניסוי כמובן לא שלי.
אני רק משתתפת ומשתפת
בעיקר כדי לומר תודה לחיים.