על אֵבֶל שינוי ותנועה

אֵבֶל הוא שלב מעבר

הוא האפשרות לומר- זה היה. זה קרה. זה נגמר.
בלי העצירה הזאת אנחנו מדלגים על שלב הכרחי בתהליך השינוי.
בכל תהליך של כל שינוי.

נשים רבות חוות את זה בלידה

את הקושי להיפרד מההריון.
רק אחרי שהן נותנות מקום לאֵבֶל על ההריון שנגמר-
הלידה ממשיכה להתקדם.
יש שקוראים לזה "שלב מעבר".

גם בטיפול זה קורה.

קשה לעשות שלום ולהיפרד מכאבי ילדותינו
בלי להתאבל על מה שהיה חסר.
הילדה שהייתי למדה להתמודד,
היא עברה מכאב לפתרון.
ככה אנחנו, בני האנוש. כשכואב, אנחנו רוצים שזה יפסיק.
כשהכאב בלתי נסבל או בלתי אפשרי להכלה-
(בגלל שכילדים אנחנו חסרי אונים ותלויים מאוד במי שסביבנו,
או בגלל שעוד לא למדנו לבין ולדבר את הרגש, את המצוקה, את הכאב)
אנחנו מוכרחות שזה ייפסק. כמה שיותר מהר.
הפתרונות שאנו מוצאות הם מנגנוני ההגנה שלנו, או דפוסי ההתנהגות שלנו.
ולפעמים הם נהיים כל כך חלק מאיתנו ששכחנו בכלל מה יצר אותם.

שכחנו מה היה שם חסר

בקליניקה רואים את זה הרבה.
זה בדרך כלל מלווה בגישה של חמלה והכלה כלפי המבוגרים, כלפי ההורים, המורים.
הם לא ידעו אחרת, הם עשו כמיטב יכולתם,
אין לי ציפיות מאמא שלי כבר…
ואם זה באמת היה כך,
למה זה עדיין מלווה, מכתים, מגביל?
למה את כאן מולי ולא חיה בשלמות את החיים?
למה אין את השלום הזה בשאר מערכות היחסים?
זה בגלל שחסר שלב בין הכאב לפתרון,

חסר שלב האֵבֶל

רק כשנתפנה לרגע מהחזקת הפתרונות
מהתפקוד הנחוץ כל כך,
(ולפעמים זה אפשרי רק כשאנחנו כבר מבוגרים),
רק כשנתפנה להתאבל על מה שלא היה
נוכל להשלים את המעבר,
לעשות את השינוי,
לעבור באמת מכאב לפתרון.

המעגל השלם הוא כאב, אֵבֶל, תנועה חדשה

תנועה חדשה זו לאו דווקא תנועה יותר טובה,
או התנועה שהיינו רוצות בדיוק עכשיו.
זו פשוט תנועת החיים שממשיכים לפעום בנו
גם כשאיבדנו משהו יקר מאוד.
גם כשאיבדנו אדם קרוב,
גם כשאיבדנו את אהבת הורינו,
גם כשאיבדנו את שלמות נפשנו.
החיים ממשיכים בנו, מניעים אותנו, דרך האֵבֶל אל העתיד.

לכן חשוב לעשות מקום לאֵבֶל בחיים שלנו

לא רק כשקורה משהו איום ונורא.
תמיד יש דברים שלא הספקנו להתאבל עליהם.
על המתיקות התינוקית של ילדינו שהשתנתה לנעורים פתאום,
על ההחמצה בקשר עם חברה שהתרחקה,
על הזמן שבוזבז בחוסר הבנה עם אהוב,
על הלכלוך בים,
על מי שלא רצה אותי,
על מה שרציתי ולא קיבלתי,
על הסבל שראיתי אתמול בחדשות.

אֵבֶל במהותו הוא תנועה של יחד

אפשר לעשות את זה לבד,
אבל נכון בריא ואפקטיבי הרבה יותר לעשות את זה יחד.
האמת שיש שאומרים שבכלל אי אפשר לעשות את זה לבד, ואני הולכת ומשתכנעת בזה.

אני למשל השתתפתי בטקס אֵבֶל קהילתי,
שזה טקס שבטי שמגיע מאפריקה.
שם מתאבלים יחד כקבוצה, תוך כדי תיפוף ושירה.
יש בזה משהו מיוחד, מרווה מאוד,
באפשרות הזו להיות באֵבֶל ולהרגיש את החיים סביבי במלוא חיותם. אני ממליצה ממש.

אבל לא צריך להרחיק.
בתרבות היהודית למשל יש תקופות לאֵבֶל- ספירת העומר, שלושת השבועות-
ממש הזמנה לעשות מקום למה שאין,
למה שאבד, למה שחסר.
הזמנה לעשות מקום לזה יחד.

לאֵבֶל אין פתרונות

ולכן לעשות מקום לזה יחד לא כולל עצות והצעות.
יותר הקשבה, פתיחת לב, האטת הקצב,
ואפשר להיעזר גם בנשימה, בקירבה לטבע ולאדמה, בבכי ובחיבוק כמובן.

ואם אתן לבד ועדיין רוצות להתאבל, אפשר גם במחברת.

פשוט לכתוב את כל מה שלא.
לכתוב ולנשום. לא צריך לקרוא את זה אחר כך, אפשר גם לקבור או לשרוף.
רק תוך כדי לנשום, לעשות מקום.

ברווח הזה שבין כאב לפתרון,
מצוי סדק.
האֵבֶל הוא המבט שמאפשר למצוא בו אור.