על טקסים ומעברי חיים

כשאני חושבת על טקסים מייד עולות בי מילותי של זלדה בשירה "בלילה ההוא".

וכך השיר נפתח:

בַּלַּיְלָה הַהוּא
כַּאֲשֶׁר יָשַׁבְתִּי לְבַדִּי בֶּחָצֵר
הַדּוֹמֶמֶת
וְהִתְבּוֹנַנְתִּי אֶל הַכּוֹכָבִים –
הֶחְלַטְתִּי בְּלִבִּי,
כִּמְעַט נָדַרְתִּי נֶדֶר –
לְהַקְדִּישׁ עֶרֶב-עֶרֶב
רֶגַע אֶחָד,
רֶגַע קָט וְיָחִיד
לַיֹּפִי הַזֶּה הַזּוֹרֵחַ.

זלדה מתארת רגע של היפתחות, רגע של חיבור לגדול הרחב המופלא שהוא השמים, רגע של קשר איתי איתם. רגע משמעותי שהיא רוצה, כל כך רוצה, להצליח לאחוז בו ולהשאיר אותו איתה.
אבל היא לא מצליחה. וכותבת לנו:

נִדְמֶה
שֶׁאֵין לְךָ דָּבָר קַל מִזֶּה,
פָּשׁוּט מִזֶּה,
בְּכָל זֹאת לֹא קִּיַּמְתִי
אֶת שְׁבוּעָתִי
לִי.
מַדּוּעַ?

השיר הולך וממשיך (וכדאי לכם לקרוא אותו במלואו), ומתאר פשוט את החיים, על פשטות המחשבה היומיומית, שסוחפים אותה (ואותנו) מהמופלא, מהנרחב, מהקסם של החיים.

עבורי טקס הוא מבנה שמטרתו להקדיש זמן ולקחת איתנו את רגעי היופי הזורח.

הוא הדרך להגיע לסופו של השיר, בו זלדה מגלה שהיא לא רחוקה מהרגע הזה, שהרגע הזה הוא ביתה. הטקס יוצר עבורנו בית בו אפשר, כמו זלדה לחוש כך:

בַּלַּיְלָה הַהוּא כּשֶׁיָּשַׁבְתִּי לְבַדִּי
בֶּחָצֵר הַדּוֹמֶמֶת
גִּלִּיתִי פִּתְאֹם
שָׁאַף בֵּיתִי בָּנוּי עַל הַחוֹף,
שֶׁחַיָּה אֲנִי עַל שְׂפַת הַיָּרֵחַ
וְהַמַּזָּלוֹת,
עַל שְׂפַת הַזְּרִיחוֹת וְהַשּׁקִיעוֹת.

כילדה גדלתי בעולם דתי, עולם שהיה בו שיח רוחני והיו בו טקסים.

חלק מהטקסים אהבתי, חלק לא. הרבה פעמים דווקא הטקס הדגיש לי את הניתוק, את חוסר הקשר בין החוויה הפנימית לטקס.
הרבה מהטקסים בילדותי היו נטולי גוף. עומדים, מחזיקים כוס יין, מקשיבים, אומרים אמן. יושבים. שותים.
הטקסים גם היו חוזרים על עצמם ולכן לעיתים חסרי פשר ומשעממים.
ומצד שני הם היו עוגנים.
בלי משים הם כיוונו את התודעה הרגשית ואת החוויה שלי לכיוונים מסוימים. עיצבו את חיי הקהילה, את חיי המשפחה, ושמו דברים במקומם.

הטקסים שאני מתחברת אליהם היום בחיי הבוגרים הם טקסים שעושים מקום לגוף, ליחד וללא מדובר.
מבחינתי הטקס מגיע כדי לאפשר לרבדי חוויה נוספים לנכוח, מעבר למילים ולהבנה הקוגניטיבית.
טקס למשל יכול לאפשר לזמנים שונים להיות איתנו בהווה. לעבר ולעתיד להיות איתנו בלי שנצטרך לדבר הרבה.
איך זה יכול לקרות? בעזרת ייצוגים.

בטקס אנחנו משתמשות באלמנטים חומריים כדי לייצג מהויות מסוימות.
נוצה יכולה לייצג אויר, קטורת יכולה לייצג את הממד הרוחני, תמונת ילדות יכולה לייצג את הילדה שהייתי, צדף יכול לייצג מקום בטוח עבורי.
כך המרחב הטקסי מתמלא במשמעויות ומשאבים שמכוונים ומנחים את החוויה לאן שנרצה שהיא תגיע.

עבורי המרחב הטקסי האידיאלי הוא מרחב ללא מילים ועם הרבה תנועה בגוף.

הטקס יכול לאפשר לנו להניע רגש, להניע תהליך. אנחנו מתכוננות לטקס, קובעות אותו ביום ובשעה ובמיקום מראש. הגופנפש שאנחנו יודעת להתכוונן לזה, התהליך מתחיל ברגע ששמענו על הטקס לראשונה. וכשמגיעה הכוונה לבוא וההחלטה, הגופנפש כבר יוצאת למסע.

הטקס עצמו הוא כמו תמצית וזיקוק של המסע הגדול שאנחנו עוברות. בטקס אנחנו נעבור בשער והרגע הזה של המעבר יגלם עבורנו בגוף, את השער הנפשי שבחיים לוקח לפעמים כמה שנים לעבור אותו.
והנה מגיע הטקס ומאפשר לנו להתפנות, לעצור, ולהיות המעבר, להרגיש איך זה מרגיש, לנשום איך זה נושם, לשמוע איך זה נשמע, ולקבל עדות ותמיכה מהקהילה שסובבת אותנו.

היחד הוא חלק חשוב מהטקס.

יש טקסים של לבד, ויש טקסים של יחד. טקסי מעבר הם טקסים של יחד. טקסים של קהילה, של שבט נשי. אנחנו מתאספות ומתכנסות יחד ומהדהדות אחת לשניה את הדומה, המשותף, המחבר, את החיים הפועמים בכולנו. את עונות השנה החיצוניות והפנימיות.

בטקס, היחד מעלה את האפשרות לנוכחות. כי אנחנו מסכימות להיות שם אחת בשביל השנייה, אז הנפש והגוף יודעות שיש להן על מי להישען. אז הן מתמסרות יותר, מביאות יותר. אנחנו גם שומעות חכמה באחרות, נזכרות בחלקים בתוכנו שפחות נגישים לנו ונראים כל כך יפה אצל חברותינו לדרך, חברותינו למסע, חברותינו לטקס.

היחד חשוב גם בגלל שאת השער אנחנו לא עוברות לבד. לכל אחת מאיתנו ישנם א.נשים משמעותיים בחיים. הם צריכים לקבל את השינוי שאנחנו עוברות, להבין אותנו החדשות, המשתנות, השונות, והיחד הזה מזכיר לנו שהשינוי אל המעבר מקובל רצוי ויפה. שיש מי שמחזיקה איתנו את זה.

טקסים מאפשרים לנו להיתמך במה שלא ניתן לתפיסה, במה שלא ניתן לחוש בו בדרך כלל.

המרחב הטקסי הוא כמו שדה שמורכב מרשת קשרים ויחסים בין הנוכחות בטקס ובין כל הכוחות והמשאבים שתמיד שם- האדמה, השמים, הרוח, החכמה המשותפת, האינטואיציה.
בטקס אנחנו מתחברות לכל טקסי המעבר שהיו לפנינו ולכל טקסי המעבר שיהיו אחרינו, אנחנו מקבלות את הברכה והתמיכה של השושלות שלנו, ושל כל מי ומה שיקר וחשוב לנו גם אם הם לא בגוף איתנו.
בבואנו לטקס אנחנו מפנות זמן ומרחב, פנימי וחיצוני, על מנת להרגיש את מה שאנחנו מרגישות, על מנת לעשות מקום לשינוי לקרות, על מנת
להבין מה השלנו ואילו צבעים חדשים יזהרו בעורנו החדש.

הטקס מייחד ומקדש את הזמן והמרחב שיצרנו לעצמנו.
מחזיק עבורנו את כל המחשבות, הרגשות, המילים, התנועות, שרוצות להישמע ולקבל מובן.

אנחנו נותנות לעצמנו את הטקס והטקס נותן לנו אותנו.

הטקס נותן לנו קפסולה של מהות ונוכחות. קפסולה של חוויה חושית, נפשית ורוחנית,
שממשיכה ללוות וללכת בתוכנו, לשנות אותנו מבפנים. ועוזרת לנו להיות יותר ויותר האישה החדשה שבשער. 
כשאני חושבת על הטקס של שער הארבעים, אני רואה בעיני רוחי אלמנטים.
רואה מעגל של נשים. רואה יער סביבנו שמזכיר את עונות השנה ואת עונות החיים.
אני רואה הזנה משותפת, ממש הענקה של תבשיל, משקה. השקיה של חכמה חדשה שאנחנו נפתחות אליה בשער הזה.
אני רואה שער שאנחנו קולעות יחד, ואיזשהי גלימה שמתחלפת במעבר בו.
אני שומעת אותנו שרות. מברכות את האישה העוברת בשער בשיר תפילה
ומקבלות אותה בריקוד של הודיה.
אני רואה דמעות של אבל על הצעירה שבתוכנו, והודיה על קמטי הצחוק והחכמה שעומדים בפנינו.

אני רואה את השמחה שבלהיות יחד. את השמחה שבהיזכרות.

אני יודעת שזה ירגיש כמו בית, כי ככה זה מרגיש כשנפגשות מהרחם והלב, אנחנו הנשים.
ככה זה מרגיש כשביחד אנחנו שוהות ומתיישבות על שפת הירח והמזלות, על שפת הזריחות והשקיעות.