רעש הנהר

כתיבה מהמסע. פוסט שני.

רעש הנהר לא פוסק

מתגלגל ורוחש, נשמע מבפנים ומבחוץ, מקרוב ומרחוק.
אפשר לחשוב שאחרי כמעט שבועיים כבר לא נשמע אותו בכלל, שהוא יהפוך לשקוף עבורנו.
אבל הגוף שומע, האוזן שומעת, הנפש שומעת.
מה הוא עושה בנו? קשה לדעת. האם הוא מעמעם את שאר קולות המחשבה והרגש? עוזר להפריד עיקר מתפל? עוזר לדברים לזרום בקלות רבה יותר? או שבעצם הוא שוצף בנו ומערבל כל תנועה? מקציף כל רגש לסערה פנימית?

בכפר כאן בהודו הכל תלוי במדרון

ילדים נולדים בבית על טרסה, מתחתיו 50 מטר ירידה עד הנהר, מעליו 70 מטר עליה עד הכביש. הכל בשבילי מדרגות צרים, תלויים מעל תהום.
האם תפיסת המרחב שלהם שונה משלנו? אין ממש איך לשחק תופסת, או לזרוק כדור רחוק.
האם עולמם מצומצם, או שבעיניי ההרים שלהם המדרגות התלולות מקבלות צורה של שביל מזמין ורחב?

"אין לדעתי דבר המבטא כל כך הרבה בוז כלפי הטבע כתמונה המתארת אותו. נגעתי באשד ולא נרטבתי, ולא שמעתי שאון המים הנופלים. למעלה היה ענן קטן לבן, דומם במקום שייקרע ברוח… והיכן הציפורים? והזבובים? והשמש המסמאה עיניים? כן, זה אמור להיות בית איכרים, אבל היכן, בבקשה, ריח גללי הפרות?"(הלדור לכסנס/ תחנת האטום)

העולם הסובב אותנו הוא הדבר שמשפיע עלינו יותר מכל,
ועם זאת הוא כל כך שקוף לנו.
אנחנו מניחים את עצמנו, או מונחים בידי הורינו או בידי הקארמה, בנקודה מסוימת בעולם.
הנוף, הריחות, הצבעים, הקולות, השפה,
מעצבים את נפשנו ויוצרים את עולמנו, משפיעים על תפיסת המציאות שלנו, על ויסות החושים, על מגוון הרגשות וההבנה שלהם, באופן שאי אפשר ממש לעקוב אחריו.
שאי אפשר ממש להפריד אותו מכל מה שנקרא בשפתינו אני.

ואילו אנחנו עסוקים בלנתח, לתכנן ולעצב את האחוזים המעטים שבבחירתנו.
מתמקדים בלהבין את סיפור חיינו, או את דפוסי ההרגל שלנו, ולא יודעים איך לגשת בכלל לכל הגדול הזה שיוצר את הרקע של חיינו.
מעדיפים להישאר באזור הנשלט ולהפנות עורף אל האדמה של נפשינו שמורכבת מאינספור שכבות של לא ידוע, לא ברור, לא מוגדר.

"אני יודע למה יצאנו, אבל לא יודע בשביל מה הגענו לכאן"

אמר לי ליאור לפני שבוע.
אני מסתובבת עם המשפט הזה. גם אני לא יודעת.
למה באנו דווקא לכאן? מה באנו לחפש בזרות, בקשיי השפה, בחוסר המעש? מה באנו לחפש בנוף בו אין לנו חלק? בו לא יזמינו אותנו לעזור בבית או לפנות מהשולחן?האם יש לנו מקום כאן? או שייכות?

המרחק והזרות מזמינים אותי שוב ושוב להתמקם בחיי בכוח.
להזכיר לעצמי את הרשות לחיות את חיי בדיוק כפי שהם.
אני יושבת כאן מול יפי היערות, על סלע שנעטף ברעש הנהר, אוכלת אוכל שמדבר אל הלב שלי, מלטפת פרות וכלבי הרים, ועושה הרבה כלום.

ואלה בדיוק החיים שלי.

כמו הילד שיושב בבית בנוי אבן, 500 מדרגות צרות ותלולות מעליי, גם אני לא בחרתי איפה להתחיל את חיי ולאן הדרך תיקח אותי. נופי חיי והרצון הפנימי השתלבו יחד כדי להנחית אותי כאן היום. מזלי הטוב גרם לכך שיהיו לי שותפי אהבה לרגע הזה.
אין לי דרך אחרת ללכת, אין לי רצון אחר שיכוון את צעדיי,

אין לי חיים אחרים לחיות.

הבוקר האישה שמשכירה לנו את החדר יצאה עם חברה לעבוד בגינה.הן עובדות במתינות. אפשר לומר באיטיות או בחצי עצלות. מתחילות מאוחר, לא מתנפלות על העבודה. ועם זאת הן לובשות כפפות, עוברות טרסה טרסה ומפנות את כל הצמחיה היבשה. הן עובדות בגוף שקט, נוכחותן כמעט לא מורגשת, ומדברות ביניהן כל הזמן. אחרי שהן מסיימות השטח נראה אחרת לגמרי.מה מאפשר להן לעבוד כך, שונה כל כך ממבצעי הגינה המעייפים שאנחנו היינו עושים בבית? האם זו התרבות? האם המזג הפנימי? האם זה תרגול? או בכלל כאב גב?

ואולי זה רעש הנהר.