שנת שמיטה

אתמול היינו בגן שעשועים.

בת השלוש שלי גילתה שהיא יכולה להתנדנד הפוך. עם הרגליים על הנדנדה, והראש למטה.
היא הראתה לי שוב ושוב.
ואז היא אמרה- רוצה לראות עכשיו את אני יורדת אחרת? כן, אמרתי. 
ואז היא פשוט הפילה את עצמה על הרצפה. 
ראית? היא אמרה.
והמשיכה בדרכה.

הנפילה הזאת היתה דוגמא מרהיבה לעזיבה.
רגע אחד היא מחזיקה את עצמה הפוך על הנדנדה, וברגע הבא- עוזבת ידיים ורגליים והיא על הרצפה.
לא היה שם פחד, רק הנאה פשוטה של שמיטה. של ויתור על ההחזקה.

זה הזכיר לי את "הרקדן".

הרקדן הוא סרגיי פולונין, ילד הפלא של הבלט העולמי, שבשנת 2016 יצא סרט דוקומנטרי על המסע שלו, מהילדות שלו במשפחה ענייה באוקראינה, עד להיותו הסולן הצעיר ביותר של להקת הבלט המלכותית  של לונדון. ואחר כך, העזיבה של הלהקה בכדי לחפש לעצמו דרך חדשה.

הסרט הזה נשאר איתי בלב, בגלל האפשרות הנדירה בקולנוע, לראות סיפור חיים דרך גוף,
או סיפור של 20 שנה מהחיים, בעצם.

וכשרואים את סיפור חייו של סרגיי פולונין דרך הגוף, זה מתחיל מילדותו המוקדמת.
מהפוטנציאל הבולט כל כך, של גוף שיש בו שילוב מעורר השתאות של כוח, זרימה וגמישות. רואים איך הילד נהנה מהגוף שלו, מהתנועה, מהכשרון.
הוא מייד נשלח לחוגים וציידי כשרונות מגלים ומטפחים אותו. הוא עובר למוסקבה ומתחנך בבלט הרוסי, אחר כך מקבל הזדמנות באנגליה ומגיע לבלט המלכותי של לונדון, וכבר בגיל 19 נהיה הסולן הראשי.
הזינוק המטאורי הזה מניח על כתפי הילד והנער סרגיי משקל אדיר של ציפיות וגם עול כלכלי גדול, שבהתחלה הוריו נושאים אותו על חשבונם, עד שהגלגל מהתהפך והוא מתחיל לתמוך בהם.

בהתבוננות על יציבה, בהתבוננות על הגוף, יש את השילוב בין המנח לתנועה שבתוכו.
אני אוהבת להתבונן על ארבעה מאפיינים, שאיזון ביניהם מאפשר תנועה מלאה ומיטיבה. 

גמישות, כוח זרימה, ושמיטה.

גמישות וכוח אנחנו מכירים מאימוני הכושר. אפשר לתרגל אותם ביוגה או בפעילות גופנית אחרת.
לעתים קרובות מגיעים אלי לקליניקה אנשים שאלה האיכויות היחידות שהם מכירים. ולכל בעיה פיזית אן נפשית הם יחפשו מעשנה בשיפור הגמישות או בשיפור הכוח. 

זרימה היא האפשרות לתנועה אורגנית, משולבת. זרימה היא האיכות שהופכת ריקוד לקסם. היא מה שמאפשר את הקפיצות הגבוהות בבלט הקלאסי, וגם את תנועות הידיים העדינות של הריקוד ההודי. היא מה שהופך את התנועה לאחת.
זרימה היא כמובן גם פנימית, היא הקואורדינציה, וגם היכולת להרגיש חלקים בגוף ולהניע אנרגיה בקלות מאזור לאזור.

שמיטה, או עזיבה, זאת האיכות הרביעית, שבלעדיה התנועה אינה שלמה. זאת התנועה ההתפתחותית האחרונה שילדים לומדים (מכירים איך אצל פעוטות צריך לשים להם משהו ביד כדי שישחררו את מה שכבר היה שם? זה כי הם עוד לא הגיעו לשלב העזיבה בהתפתחות התנועתית שלהם). והרבה מבוגרים גם לא שולטים בה היטב. העזיבה היא השמיטה של כל מה שלא נצרך כרגע. השמיטה של כל מתח מיותר בתנועה.
באמנויות הלחימה המסורתיות שמים דגש רב על האיכות הזאת. כל מה שלא פעיל כרגע- צריך להיעזב ולנוח.

בקליניקה בטיפול במגע, זו לפעמים המטרה כולה. לאפשר למטופל לעזוב, לשמוט את המתח הצבור בו, לפחות לשעה של הטיפול. מטופלים רבים מגלים כמה לא פשוט זה.
גם במדיטציה, העזיבה היא התנועה הכי לא מורגלת. לראות מחשבה עולה ולשמוט אותה. להתבונן בכאב, ולעזוב אותו.

סרגיי פולונין למד מהמורים הטובים ביותר בעולם איך להביא את הגוף שלו לשלמות באיזון בין כוח, גמישות וזרימה,

אבל לעזוב הוא לא למד.

הוא רקד והחזיק על גבו משפחה שלמה, אפילו מדינה שלמה. הוא החזיק תקוות וציפיות, הוא החזיק כישרון שאין לבזבז, אבל לעזוב לא היתה אופציה. לא בחיים ולא בגוף.

בסרט רואים מאוד יפה את ההחזקה הנדרשת בבלט ואיך היא נדרשת ממנו בכל מובני החיים.
עד שזה משתנה. כמובן.
סרגיי מתחיל למרוד, לשחרר, לעזוב. הוא מקעקע את גופו, ויוצא מגדר השלמות אל עולם האנושיות.
בגיל 22 הוא מחליט לעזוב את הלהקה, ופורש מעולם הריקוד הקלאסי.

העזיבה הזאת, מתבטאת כמובן גם ביציבה שלו, גם במנח גופו.
העזיבה מאפשרת חופש. העזיבה היא תנועה אל מעבר לפחד. היא תנועה שמתעלמת מהפחד.
השמיטה היא זו שמאפשרת לתנועה חדשה להיוולד.

ובאמת תנועה חדשה נולדת אצל סרגיי פולונין, היא מתבטאת מקסים בקליפ שיצא שנתיים אחרי עזיבתו את הלהקה.
שם יש כבר יציבה חדשה. יציבה שכוללת מופע מרהיב של זרימה, גמישות וכוח, וגם את תנועת השמיטה, שהיתה פעם חסרה.

הבת שלי שיחקה בעזיבה, בללכת אל מעבר לפחד, ופשוט ליפול מהנדנדה.

גם בטיפול אני משתאה מהניסיונות הראשוניים של מטופלים לשחק בשמיטה, לשחק בעזיבה.
מטופלים לומדים לעזוב הרגלים ישנים, לומדים לשמוט ציפיות, לומדים לשמוט פחדים.
וגם אני כמטפלת, יכולה להתאמן בכל האיכויות האלה בטיפול. לטפח בעצמי גמישות וכוח, זרימה ושמיטה.
עד לסיום הטיפול, עד לפרידה.

שנת השמיטה

שנת השמיטה שהתחילה לפני חודש, יכולה להזכיר לנו את האיכות הזאת, האיכות החמקמקה והמסתורית של העזיבה.
שנת השמיטה מזכירה לנו שעבודת האדמה כוללת לא רק השקעה, זריעה, טיפוח וקצירה, אלא גם שמיטה.
שמיטה אל הטבע, אל האדמה הפראית שנחה מתחת לשדות. שמיטה אל הלא ידוע.
רק כך ניתן להתחבר באמת אל מעגל החיים, שכולל התפתחות וגדילה וגם קמילה ומוות.

היציבה של גופנו, תנועות החיים של הנפש, וגם האדמה, כולן רוצות מלבד גמישות, כוח וזרימה, גם רגעים של שמיטה.
גם אם מפתחי לפעמים להתחיל את תנועת העזיבה, היא חלק ממעגל השינוי, חלק ממעגל השנה, חלק ממעגל החיים והצמיחה.
שנת שמיטה טובה!

נוח לך לקבל פוסטים ישירות למייל?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שיתוף המאמר:

שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב print
שיתוף ב email

מאמרים נוספים שיכולים לעניין אותך

נעים מאוד, אני רוני קרן.

רוני קרן מחייכת

כאן תוכלו לקרוא ולהעמיק בקשר בין העולמות שלי: גוף ונפש, טיפול וחיים, מנוחה ומוות. אני כותבת כדי להיות בקשר. אשמח לתגובות.
להכיר אותי עוד >>

נוח לך לקבל פוסטים ישירות למייל?

הטופס נשלח בהצלחה

האתר הזה משתמש בעוגיות ושמירת נתונים לא פרטיים על מנת לתפקד כראוי

דילוג לתוכן