תמיד יש קשר

אנחנו נולדים לתוך קשר. בקשר אנחנו נפגעים, ובקשר גם נירפא.

ההבנה הזאת עומדת בבסיס של כל טיפול מבוסס יחסים.
כל טיפול בפסיכותרפיה מתבסס על ההבנה הזאת. שבקשר יש מימד מרפא.
גם מחקרים אקדמיים שבוצעו על טיפול פסיכולוגי מגיעים למסקנה שהגורם השני המשמעותי ביותר בהצלחה של טיפול הוא הקשר בין המטפלת למטופלת. (הגורם הכי משמעותי הוא הרצון וההשקעה של המטופלת, אם תהיתם. שיטת הטיפול נמצאת רק במקום הרביעי או החמישי).

הדבר שלא מופיע בהבנה הזאת ואולי חסר כדי להבין אותה לעומק, הוא היחס המובנה בתוך הקשרים האלה. 

הקשר שנולדנו לתוכו הוא קשר בין הורה לילד, בין מבוגר לתינוק.

זהו קשר שיש בו יחסי כוחות מובנים. גדול מול קטן, גבוה מול נמוך, בעל ניסיון מול מתחיל, בעל יכולות מול חסר אונים.

כילדים אנחנו תמיד בעמדת נחיתות מסוימת. כתינוקות שרק נולדו אנחנו בעמדה של חוסר אונים. זה הקשר שנולדנו לתוכו. ולכן גם הפגיעות שלנו כילדים היא כל כך משמעותית.

זה הקשר שנולדנו לתוכו וזה גם המצב הטבעי, הנכון והבריא.

מאות אלפי שנות אבולוציה פיתחו את הקשר אם-תינוק כדי שיהווה את הפתיחה הנכונה והטובה ביותר עבור יצור אנושי בעולם הזה.
תוכנתנו להיוולד חסרי אונים, ומהרגע הראשון להיות מוכוונים ליצירת קשרים משמעותיים וחזקים.
תוכנתנו להיות נעזרים וזקוקים, ולמצוא בטחון בעולם הגדול והחדש באמצעות המבוגרים הסובבים אותנו, באמצעות הרגשות המחברים בינינו, באמצעות השפה שמסבירה לנו את העולם ולעולם אותנו.

כשזה עובד טוב, כפי שקורה ברוב המקרים, אנחנו גדלים מתוך התלות אל עצמאות ונפרדות.
אנחנו גדלים ללמוד שהעולם הוא מקום מובן, שהחברה האנושית תומכת בנו, שיש לנו מקום בחברה, בתרבות ובעולם.

אחרי שעברנו את השנים הרבות של עמדת הנחיתות, הנזקקות והתלות, וקיבלנו לאט לאט תחושה של מסוגלות ונפרדות ועצמאות בריאה,
אנחנו יכולות לצאת אל העולם כשוות בין שוות וליצור מערכות יחסים הדדיות, שוויוניות, חופשיות,
שיאפשרו לנו להיות ההורים, הבוגרים, בעלי הכוח, שיודעים להתייחס בכבוד ובעדינות ליצורים חסרי האונים שהם ילדינו.

כאן נכנס החלק הבא של המשפט: אנחנו נפגעים בתוך קשר.

אם נזכור את יחסי הכוחות בתוך הקשרים הראשוניים שלנו, נבין שאנחנו נפגעים בתוך קשר לא שיוויוני, אנחנו נפגעות בגלל שאנחנו תלויות.
בגלל שאנחנו נזקקות. לאו דווקא בכוונת תחילה של המבוגרים, לפעמים זה פשוט מתוך הפער הגדול בעמדות.

אנחנו נפגעות כי אין לנו ברירה אלא להישאר בקשר הזה. לילד אין עולם אחר מלבד העולם שהמבוגרים סביבו מבנים לו.
לתינוק שגדל בבית יתומים בשנות ה-50 אין עולם אחר מלבד חדר גדול ולבן ובו שורות שורות של מיטות ובהם ילדים. 
לתינוק שגדל בבית שקט, ללא מילים, ללא שיתוף, אין מאיפה להמציא שפה רגשית משלו.
לילד שחווה אלימות בבית אין אפשרות לברוח. 

בהמשך החיים, כאבים שנולדו בתוך קשרים ויחסים בילדות, ממשיכים ללוות אותנו, גם בקשרים ויחסים שיוויוניים.
אבל כשהכאבים האלו מתעוררים אנחנו שוב מרגישים בעמדת חולשה, שוב מתעוררים בנו החלקים החלשים, הקטנים, הילדיים, שחוו את הכאב הראשוני הזה.

חוץ מזה, הפגיעות והפצעים שכאבנו בילדותינו מלמדים אותנו משהו על יחסי כוחות.

אנחנו מפנימים לעומק את המסקנות מיחסי הכוח המוקדמים.
אנחנו לומדות ש"כשמישהו חזק ממני רוצה משהו, עדיף לי להיענות" או ש"להיות אסרטיבי בטוח יפגע באנשים סביבי", וככה מסתובבות בעולם.
בכל פעם שעולה סימן לפערים במערכת היחסים אנחנו ניישם את החוקים שלמדנו כילדות. זה יכול להיות דרמטי כמו: "כל מי שאסמוך עליו יפגע בי", או ממש קטן ונסתר כמו: "אני צריכה ממש להיזהר לפני שאני מביעה תסכול או קושי". 

לכולנו יש מקומות כאלה, שבהם כבוגרות אנחנו עדיין מתנהלות בעולם כמו ילדה בת ארבע בגובה 80 ס"מ. 

החלק השלישי של המשפט אומר: בקשר גם נירפא.

ואולי זה כבר מובן, אבל אני אסביר איך גם כאן יש משמעות לא רק לטיב היחסים בקשר אלא גם למערך הכוחות.

עכשיו אנחנו מבינות ומפנימות שהקשר בו נפגענו כילדות הוא שונה מהותית מהקשרים שיש לנו כנשים בוגרות, בגלל עמדת התלות, הקטנות וחוסר האונים. לא כל הקשיים שלנו בחיים קשורים לפגיעות האלה, לכאבים הילדיים שלנו, אבל הרבה מהם כן, כי זה עיצב את תפיסת עולמנו. את העולם היחיד שהיה קיים בשבילנו אז.

אם כך, על מנת להירפא בתוך קשר, אנחנו רוצות לאפשר לעצמנו ללמוד מחדש את האפשרות הבריאה, זאת שכתבתי עליה בפיסקה הראשונה.
האפשרות להיות מוחזקת ומוגנת גם כשאני בקושי, בחולשה. גם במצבים של חוסר ידיעה וחוסר אונים.

היחסים בחדר הטיפולים הם כאלה.

היחסים בחדר הטיפולים הם לא שיוויוניים, יש פערי כוחות ופערי מעמדות שמובנים בסיטואציה ואי אפשר לבטל אותם.
גם אם המטפלת שלך הכי אחלה בעולם, הכי זורמת וקלילה ומדברת ומשתפת, עדיין את באת אליה מתוך חולשה, מתוך קושי, וסמכת עליה שתעזור לך להתקדם לפתרון שלו (בדיוק כמו שפנינו לאמא שלנו כילדות, בבקשה לעזרה עם הריבים שלנו בגן).

אנחנו מגיעות לטיפול (במודע או שלא במודע) מתוך עמדה שמסכימה להיעזר, שמסכימה להיות בתלות. המטופל נכנס לקליניקה של המטפלת. המטפלת מקבל את פניו, זהו המגרש הביתי שלה. היא יודעת את החוקים, היא מנתבת את השיחה, וגם אם היא לא יודעת, עדיין היא נתפסת כבעלת הידע אצל המטופל. אין בכך בעיה, להפך, אבל אני רוצה שנשים לב לזה היטב.

כאן טמון הפוטנציאל האדיר של טיפול מבוסס קשר וכאן גם טמון הזרע של הפגיעה שעלולה לקרות בו.

הפוטנציאל של טיפול נובע מהאפשרות לתקן בתוך קשר, ללמוד מחדש איך זה להיות חלשה אך מוגנת, לא-יודעת אבל נתמכת. לבסס בטחון מחודש באפשרות להיות פגיעה וחזקה בו זמנית. פגיעה ואהובה, פגיעה ומוגנת, פגיעה ובטוחה. בדיוק כמו מה שחווטנו אליו מלידתנו.

הזרע של הפגיעה הוא בדיוק באותה נקודה. אנחנו כמטופלות מעמידות את עצמנו בעמדת נחיתות, ולעתים סביב נקודות העיוורון של המטפלת עלולה להיווצר צרימה, עלבון ולעתים גם פגיעה חמורה יותר. זה קורה, וחשוב לדעת שזה קורה.

מטפלות שמבינות את זה לעומק, שמבינות שבמקור הריפוי מונח גם זרע הפגיעה, לוקחות אחריות מלאה על המתרחש בקליניקה. קודם כל על עצמן. הן עוברות הכשרות, מעמיקות בחקירה עצמית של נקודות הצל והעיוורון שלהן, ומקבלות הדרכה קבועה כדי להתייעץ ולקבל מבט חיצוני על המתרחש.

טיפול הוא סיטואציה עדינה ורגישה.

אנחנו בונות בקליניקה בועה מנותקת מהעולם, שאפשר להיות בה חשופות ופגיעות, לגלות סודות, להתנסות מחדש בלתת אמון ולהתחזק, על מנת לצאת מהטיפול אישה מעט אחרת בעולם.

בדיוק כמו שתינוק חדש דורש עדינות והחזקה בטוחה, יחד עם סביבה יציבה והמון אכפתיות ותשומת לב, כך גם התהליך הטיפולי מבקש את כל אלה.

אם כמטפלות אנחנו מעזות לראות את מה שקורה בעיניים פקוחות ונבונות, לדבר באופן פתוח על מה שקורה כאן עם המטופלת. ולא להתכחש לפערי הכוחות המובנים בקליניקה- יש סיכוי שנוכל לתמוך בתהליכים בהם באמת אנחנו "נרפאים בתוך קשר".

מי ייתן ונזכה, כמטופלות וכמטפלות. אמן.

וכמה נקודות לסיום:

  • אני כותבת כאן על טיפול, אבל גם בליווי והנחיית סדנאות יש מאפיינים דומים. כדאי לשים לב אליהם ולהבין שכשאנחנו עומדות מול דמות סמכות אנחנו בהכרח נתנהג אחרת מאשר מול שותף או חבר לתהליך.
  • כמטופלות, כשאנחנו בודקות האם המטפלת מתאימה לנו, כדאי ומותר לשאול האם היא נמצאת בהדרכה. הדרכה היא אחת הדרכים שכבר מראשית הפיסוכולגיה עוזרת למטפלים לבדוק את עצמם.
  • כמטופלות, מותר וכדאי לנו לשאול את המטפלת למה היא אומרת את מה שהיא אומרת או מציעה את מה שהיא מציעה. לחשוף מעט את התהליך לא יהרוס אותו, אלא רק יגרום לו להעמיק ולהתפתח.
  • גם אם אתם כרגע לא בטיפול ולא בסדנה, אפשר לבדוק האם מה שאני כותבת כאן מדבר אליכם. יש הרבה דמויות בחיינו שיש בינינו הבדלי מעמדות בסיטואציות מסוימות: רופאה, הפקיד בבנק, מנהלת בית הספר. שימו לב מה קורה לכם במפגשים האלה והאם אתם במיטבכם או טיפה אחרת. זה יעזור להבין על מה אני מדברת.

נוח לך לקבל פוסטים ישירות למייל?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שיתוף המאמר:

מאמרים נוספים שיכולים לעניין אותך

נעים מאוד, אני רוני קרן.

רוני קרן מחייכת

כאן תוכלו לקרוא ולהעמיק בקשר בין העולמות שלי: גוף ונפש, טיפול וחיים, מנוחה ומוות. אני כותבת כדי להיות בקשר. אשמח לתגובות.
להכיר אותי עוד >>

נוח לך לקבל פוסטים ישירות למייל?

הטופס נשלח בהצלחה

האתר הזה משתמש בעוגיות ושמירת נתונים לא פרטיים על מנת לתפקד כראוי

דילוג לתוכן