כן או לא

פרג פורח בין ענפים יבשים

מטופלת חדשה. מפגש ראשון. 

מדברת על כמה היא רוצה לשנות, להשתנות, להיות יותר פתוחה ומדברת, פחות סגורה ומופנמת. אבל הגוף שלה אומר אחרת. יושבת מכונסת בכיסא, רגליים צמודות אחת לשנייה, ירכיים מכווצות. הידיים משולבות, כל כף יד אוחזת במרפק שמולה. בית החזה סגור פנימה. רק הראש מדבר.

כן או לא?

לפתוח בלוג. 

בעבודה לקראת אני מתרגשת, דוחפת, יוזמת, מעודדת. הכל נראה לי מדהים מדויק ומוצלח. נראה לי שזה בדיוק הדבר שאני רוצה לעשות עכשיו, ושהכתיבה תשמח אותי, תאתגר אותי, תהווה לי מקום להתפתח ולחשוב. 

והנה זה קורה, האתר יוצא לאור. רק שאז הכל מתהפך. פתאום אני חוששת, מובכת, מתביישת. לא מרוצה ממה שכתבתי. חוששת שיקראו וחוששת שלא יקראו. בטוחה שזה לא יצליח ושום דבר טוב לא יצא מזה.

כן או לא?

רוצה לשבת למדיטציה 

שלוש פעמים בשבוע. עם חברה. וכל פעם זה לא מתאים, לא מסתדר, לא הולך. לא בא לי. בטח שלא בקלות. והנה זה קורה ואני מתיישבת. והנה פתאום אני מרגישה שזה בדיוק מה שרציתי, מה שאני צריכה.

לא או כן?

כשמסתכלים על טיפול מבחוץ, נראה שהתשובה ברורה. תמיד כן. הרי באנו הנה כדי לעבור תהליך, כדי לפתוח דברים, לראות מה יש שם מתחת שמניע אותנו, מה הדבר הזה שמפעיל אותנו. במבט מבחוץ נראה שרק אם נחפור עוד קצת, נדחוף את עצמנו עוד קצת ללא מודע, נגלה שם משהו והוקוס-פוקוס כל הבעיות ייפתרו.

אבל מבפנים, אני מכירה את התנועה הזו שאומרת לי רגע, חכי, עדיין לא. ואני רוצה לראות שגם הקול שאומר לי לא להיפתח, לא לשבת למדיטציה, לא להביע את עצמי, כל הקולות האלה הם גם הקול שלי. גם הם ראויים לחמלה, להקשבה. ואז פתאום אני יכולה לראות כמה קולות במקביל. וזה מרחיב אותי ומנחם אותי ונותן לי נשימה.

בטיפול שמבוסס על מיינדפולנס ועל קשב לגוף, יש איזו הנחת יסוד שמבצבצת ומזכירה לנו שאין או או. 

זה תמיד גם וגם. 

החלקים שבתוכנו באים ומתגלים כל אחד בזמנו, ולעתים גם באותו זמן בדיוק. ואין אחד מהם יותר צודק, יותר נכון, יותר יודע. אין אני אחד קבוע ואמיתי שאם רק נגיע אליו הכל יתבהר. יש את זה וגם את זה, כן ולא, והאפשרות החדשה היא לתת לכל אחד את מקומו.

המטופלת שלי גם רוצה לגלות ולהשתנות, וגם רוצה לשמור על עצמה ולהגן על מה שיש לה. על מה שהיא מכירה. זה לא מאבק בין גוף לנפש, בין הצהרה של המודע למסר מהתת-מודע. זה שני חלקים בה שרוצים הכרה, שני חלקים בה שאני רוצה להכיר כדי להכיר אותה. שני חלקים שאני רוצה לפגוש כדי לתת להם כבוד, חמלה ומרחב. כדי שיחד עם שאר החלקים שלה היא תוכל להתפתח למה שנחוץ בשבילה עכשיו, ברגע זה.

ולכתוב ככה בבלוג, להוציא את הפנימיות שלי בכתב, בפומבי. זה כן ולא. 

זה מלהיב ומביך, זה הכי פנימי ואישי אבל גם מעמיד אותי כל הזמן בעיניהם הבוחנות של הקוראים. וזה כל הדברים בעת ובעונה אחת. אני יכולה להתבלבל, ולומר לעצמי שאם זה מרגיש כל כך לא בטוח עבורי, ומעורר בי כל כך הרבה פחד, חשש ומבוכה, אולי צריך לבטל הכל. א

בל אז אני נזכרת שאין אני קבועה ושאין משהו שהוא טוב עבורה ומשהו שהוא לא. יש רק את ההשתנות המתמדת שאני יכולה לראות אותה ולהיות איתה בחמלה. ולראות שמה שהביא לי סיפוק בשבוע שעבר, היום הוא זר ומפחיד. ומה שהיה לי קל אתמול, היום הוא קשה והוא אתגר. לראות את זה. את הכן ואת הלא. ולדעת שהכל חולף ומשתנה כל הזמן.

זה התרגול עבורי. וזה הטיפול עבורי. 

לראות, להיות, להשתנות. 

כן ולא כל הזמן, ביחד ולחוד ובו בזמן. לוותר על ה"או". לראות איך הוא מצמצם אותי, ומצמצם את היכולת שלי להיות עם המטופלת שלי. לתרגל את החמלה שבהכלה, לקדם בברכה את כל מה שבא. 

כן וגם לא.
והכל.

נוח לך לקבל פוסטים ישירות למייל?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שיתוף המאמר:

שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב print
שיתוף ב email

מאמרים נוספים שיכולים לעניין אותך

נעים מאוד, אני רוני קרן.

רוני קרן מחייכת

כאן תוכלו לקרוא ולהעמיק בקשר בין העולמות שלי: גוף ונפש, טיפול וחיים, מנוחה ומוות. אני כותבת כדי להיות בקשר. אשמח לתגובות.
להכיר אותי עוד >>

נוח לך לקבל פוסטים ישירות למייל?

הטופס נשלח בהצלחה

האתר הזה משתמש בעוגיות ושמירת נתונים לא פרטיים על מנת לתפקד כראוי

דילוג לתוכן