התרבות והחברה בה אנו חיים דורשת שנעבוד עוד ועוד, נתקדם, נגלה, נאסוף, נגיע. זה מעייף נורא. וגם לא בריא. והאמת? שזה גם לא אפשרי.
כמו בטבע, יש עונות של צמיחה ועונות של שלכת.
אחרי כל יום מגיע הלילה. כמו הירח שמתמלא ומחסיר ונולד מחדש, גם אנחנו לא יכולים לפעול ללא הרף, להיות תמיד יעילים, אפקטיביים, נוכחים.
בדרך כלל אנחנו מרשים לעצמנו לנוח רק בסוף השבוע, רק בחופשה, רק במחלה.
אנחנו עובדים קשה, ועוצרים לנוח רק בזמן שמותר. רק בזמן שתכננו מראש, רק בזמן שבו זה יהיה נוח לכולם ולא יעשה בעיות.
אנחנו מחליטים לגוף שלנו מתי מותר לו להיות עייף, אבל לפעמים הוא זקוק ליותר.
אז הוא נאלץ לצעוק ולדרוש את שלו, באמצעות מתח, כאב ומחלה.
הגוף מכריח אותנו לנוח, וכשזה לא עובד, הנפש מצטרפת וצועקת עלינו לעצור, באמצעות חרדה, ניתוק ואפילו דיכאון.
אני יודעת שאפשר גם אחרת.
אפשר לנוח מתי שצריך, לא רק מתי שמסתדר.
אפשר לנוח מתוך בחירה, לא רק כשהגוף מכריח אותי.
אפשר לחיות בצורה נכונה, בצורה נבונה.
להקשיב לגוף נפש שלי, להקשיב לצרכים שלי, להתאים את חיי למה שאני יכולה, למה שבריא לי.
במקום לרדוף כל הזמן אחרי עצמי ואז לנוח באפיסת כוחות, אפשר לחיות כל הזמן בצורה שמאפשרת לנוע בקלילות ובנחת יום אחרי יום, שבוע אחר שבוע, שנה ועוד שנה.
לכן אני מלמדת מנוחה נכונה. לנוח תוך כדי החיים. לא במחלה, לא בחופשה, אלא ממש כאן בדיוק כמו שאת, בדיוק איפה שאתה. זאת אמנות, והיא ניתנת ללמידה. רק שכדי לחיות אחרת – צריך להסכים למות קצת.
מנוחה מודעת מפגישה אותנו באופן מיידי עם הפחד מעצירה מוחלטת.
בפעם הראשונה שתרשו לעצמם לנוח. פשוט לעצור הכל ולנוח, יתחילו לעלות רגשות.
לנוח זה אומר להסכים לא. לא לעשות, לא להגיב, לא להיות בשליטה.
וזה מפחיד. ומפגיש אותנו עם אחד הפחדים העמוקים שלנו,
הפחד מהעצירה הסופית שמחכה לכולנו, מהמוות.
הפחד מהמוות הוא טבעי. הוא קיים אצל כל אדם.
אבל כמו כל פחד, הוא נהיה מוכר יותר ומפחיד פחות כשמדברים עליו, כשהוא פוגש אור יום.
בתרבות שלנו, עוסקים המון בניסיון להרחיק את המוות.
לא מדברים על מוות, לא על המוות שלנו ולא של אחרים.
באופן מקרי או מחובר מאוד, בתרבות שלנו גם לא יודעים לנוח.
ההזמנה שלי היא להכיר במציאות הטבעית:
המוות תמיד קרוב אלינו. מיום הלידה שלנו, זה הדבר היחיד הוודאי.
הוא מצפה לכל אחד מאיתנו ולכל מי שאנחנו מכירים.
ההכרה הפשוטה הזאת כבר מאפשרת מנוחה.
אין מה להיאבק במוות, זה פשוט הטבע.
אנחנו חיים עם הידיעה הזאת יום יום. כנראה שאפשר לחיות איתה.
מנוחה נכונה היא האפשרות לנוח עם כל זה,
לפגוש את הפחד ועדיין להישאר עם עצמנו.
זה אומר להסכים לפעול וגם לעצור. להרגיש בבית בכל עוצמה של פעילות
בעבודה קשה ומאומצת, בעבודה נינוחה ושלווה, בהרפיה עמוקה, וגם בבטלה.
כשהמנוחה נהיית חברה שלנו, אנחנו יכולים להשתמש בה במידה המתאימה.
ככה הטבע עובד, רק צאו והתבוננו בעונות השנה.
כשאנחנו מסגלים לעצמנו מנוחה כזו אנחנו נהיים דומים לעץ.
מצד אחד כל הזמן מחוברים להזנה שלנו, לקרקע.
וכמו עץ, אנחנו יודעים שהתנועה הפנימית היא החשובה, ושאין לאן לרוץ.
אנחנו נהיים מספיק יציבים כדי להשתנות בשלווה.
אנחנו מסכימים להיות מעגל חיים שלם – לפרוח, ללבלב, להעניק מפירותינו, וגם לאט לאט לתת לדברים לנשור, למות קצת בשלכת, להיות ערומים וחשופים, ומשם להצמיח עלים חדשים ופירות מתוקים.
וכמו העץ, כדי ללמוד מנוחה נכונה, אנחנו צריכים להעמיק בשורשים.
שלושת השורשים למנוחה נכונה הם: הסכמה, קבלה ואמון.
אלה השורשים היציבים ביותר לחיים בנחת.
הסכמה לראות את הדברים כפי שהם,
קבלה שלי את עצמי ואת העולם בדיוק כפי שאנחנו כרגע,
אמון בדרך שלי, במסע החיים שלי, באדמה ובכל מה שמזין אותי.
קיראו לאט את המילים האלה, ותוכלו כבר לחוות שינוי בגוף.
כשאנחנו מזינים את האיכויות האלה ביום יום,
הלחץ, הפחד, הדחיפות, פחות מזיזים אותנו ממקומנו.
אנו מסוגלות להעמיק אל השורשים ולנשום יחד עם הדברים.
לחוש לחץ ולנשום, לחוש תחושת דחיפות ולנשום, לשמוע ביקורת ולנשום.
לא לפעול מייד מכל תחושה ורגש, אלא לחיות יחד איתן בשלום. בנחת.
זו הדרך שאני הולכת בה בחיים, אבל הדרך היא לא שלי.
הדרך היא רחבה וכל אחד יוכל למצוא בה מקום.
זו דרך נדיבה שמוליכה אותנו בעצמה במסע.
מסע למנוחה נכונה כאן ועכשיו.
מסע של חיים שסופם הטבעי במוות.
