לנוח באי העשייה

גבעות בשמיים כחולים

בקבלה אומרים שהעולם שלנו הוא עולם העשייה. 

ובאמת, אני נולדתי אל עולם העשייה. 

כשרציתי להיות כמו הגדולים, בעצם רציתי לדעת איך עושים דברים. 

בעולם הזה, של העשייה, אנחנו עושים הכל בשביל להגיע למטרה. מתגברים, אוספים כוחות, נותנים מאמץ אחרון עד שאנחנו בטוחים שהעשייה הושלמה. ואז, מייד ממשיכים למטרה הבאה.

אבל עם השנים, התחלתי יותר ויותר לחשוב על איך הדברים נעשים. 

בעיקר עניינה אותי הנקודה הקטנטנה הזאת שבין אי-עשייה, לעשייה. 

בפיזיקה יודעים, שכדי שמשהו יתחיל לנוע, צריך כוח. צריך תנופה. ואותי עניינה התנופה הזאת. מהי? מה הכוח שגורם לי לזוז פתאום, שמתחיל את התנועה רגע לפני שהיא נהפכת לעשייה?

הכוח היחיד שהכרתי היה המאמץ, 

מאמץ שנבע מהמחשבה על התוצאה. כלומר, אני רוצה להגיע למקום אחר, אז אני מתאמצת כדי להגיע לשם, וכך מתחילה התנועה. 
אבל זו לא תשובה מספיק טובה. 
אני רוצה להבין מה גורם לי עכשיו לנוע, לא לקבל תשובות מהעתיד הלא ידוע.
תשובה ראשונה קיבלתי מפ.מ. אלכסנדר, חוקר יציבה ותנועה שפיתח שיטה לשינוי היציבה, ואיתה שינוי הבריאות הגופנית והנפשית שלנו כולה. 
בשיטת אלכסנדר עובדים הרבה על אי-עשייה. החוויה הזאת של לא לעשות כלום היא לא פשוטה לנו, שחיים בעולם העשייה ומתבססים על מאמץ. 
בשיעורים הראשונים שלי בשיטת אלכסנדר לא הצלחתי לתת למורה שלי להזיז לי את הגפיים בלי לעזור לה. ההרגל שלי להתאמץ, לעשות משהו, היה כל כך חזק, שהוא הפך לאוטומטי. 

אבל "אי-עשייה" זה משהו שאי אפשר לעשות בכוח. 

צריך להאט, לשים לב, להבחין מתי אני מתחילה לעשות. וצריך גם לסמוך על המורה, שלא תפיל לי את הרגל, שתתייחס אלי יפה ובעדינות. אז זה לקח זמן,  אבל להפתעתי אחרי מספר שיעורים כבר הצלחתי לשכב בשקט ולתת למורה להזיז אותי. 
אז הסתבר שזה היה רק השיעור הראשון.
פעם אחת המורה שלי הנחתה אותי לשבת על כיסא. 
והיא אמרה לי רק לסמן כיוון, לא לקום, לא לרצות לקום אפילו. רק לסמן לעצמי כיוון. 
למעלה וקדימה. ממש לשים את הכוונה שלי בפינה של הקיר שמולי, לכוון לשם ולשים לב מה קורה לגוף שלי מבפנים. ומה שקרה זה שאחרי 2-3 דקות כאלה נעמדתי, אבל זו היתה חוויה חדשה לגמרי. אף פעם לא קמתי ככה לפני. 
זאת היתה מין תשובה לשאלה שלי, תשובה שאומרת, יש עוד דרכים לעשות דברים. המאמץ הוא לא חובה. יש שם גם כיוון ורצון והאטה. ותשומת לב אל הלא נודע.
עוד תשובה הגיעה אלי מימים של המתנה, כשהייתי בסוף חודש תשיעי, והתינוק שלי בחר שלא לצאת עדיין. וחיכיתי. יום ועוד יום. שבוע עבר. 
בבדיקות בבית חולים כבר מציעים לי לזרז ומתחילים להלחיץ. 
אבל אני כבר יודעת אחרת. ומבינה שבשביל ההתחלה שלי כאמא, וההתחלה שלו בעולם, אני לא רוצה לעשות מתוך מאמץ. אני רוצה להיות איתו, בקצב שלו. ולהסכים להכיל עוד יום ועוד יום את כל מה שהוא. 
מתוך הבנה שלתנועה יש התחלה משלה. ואמון בכך שהוא יודע את הכיוון שלו, והתנועה מבשילה שם בפנים. והימים היו ארוכים וכבדים, אבל הידיעה היתה חזקה מהם. 
ההתחלה הזו, הרגע הקטן הזה בו ההתכוונות מבשילה, היא יקרה מפז. ואני לא רוצה להחמיץ אותה ולמסך אותה בעשייה מיותרת, במאמץ. 

וכך, כשהרגע הבשיל בתוכו, הוא סימן לי. ויצא. 

ברוך הבא.
והנה עוד תשובה, ממטופלת יקרה. 
מטופלת שהגיעה לפגש שלנו עם תחושה איומה בעקבות מטלה שעוד לא נעשתה. 
שכרעה תחת נטל האשמה, החרדה, הידיעה שמשהו חייב לקרות ועוד לא קרה.
ובמפגש היא הצליחה להאט אל תוך החוויה, ולהרגיש את תחושת הלחץ והדחיפות- 
את הקול שקורא בתוכה: 
אני חייבת לעשות את זה עכשיו! 

אם אדע בראש שלי שהמטלה הזאת מחכה לי ולא נעשתה, אני לא אוכל להיות שקטה. 
והנה היא מסכימה עוד להאט. ולנשום. ולשים לב. 
רגע, התחושה כבר השתנתה. אני יכולה לרווח מעט, לשתות כוס מים. 
לעשות לא מתוך החובה, לא מתוך הרצון שזה יהיה מאחורי. אלא כי עכשיו זה הזמן. כי אני מוכנה. 

לעשות בנחת ומתוך השלמה. 

ולפתע המטלה נראית הרבה יותר קלה. אפילו מהנה. אפשר לנוח בתוכה.
אז בין אי-עשייה לעשייה יש עולם שלם. עולם שלם שנח בתוך רגע, בשנייה הזאת שלםני העשייה.
וברגע הזה טמון הזרע של העשייה, הזרע שייקבע איך כל העשייה תיראה ותחוש. 
איך היא תהיה, כמה אוכל לשהות בתוכה וכמה להנות ממנה. 
בעולם הזה אני רוצה להיות. 
עולם של האטה, של חקירה, של דרך חדשה שלפתע מתגלה. 
של תנועה שמתחילה בנחת.
מתוך עצמה.

נוח לך לקבל פוסטים ישירות למייל?

2 מחשבות על “לנוח באי העשייה”

  1. שרה שטרשון יעקב

    אני מרגישה את זה בכניסת שבת, שנלקחת ממני האפשרות לעשייה. ששת ימים תעבוד… וביום השביעי לא תעשה כל מלאכה. כאילו שמו על הידיים שלי אזיקים. הידיים שכל כך רגילות לעשייה, ובפרט של אמא ומורה לאמנות. לפתע מגיע רגע שבו ״שאו ידיכם קודש וברכו ה.״ מה שעשיתי נעשה, ומה שלא הספקתי היה רצון ה׳. ללמד אותי שלא עלי המלאה לגמור ולא אני בת חורין להיבטל ממנה. להתבונן בערמת הכביסה, בעבודה הלא כתובה, ובבניה הבלתי גמורה. רק להתבונן. ולקבל.
    מאוד הזדהיתי.
    תודה על השיתוף.
    חברותא שלך לחיים,
    שרה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שיתוף המאמר:

שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב print
שיתוף ב email

מאמרים נוספים שיכולים לעניין אותך

נעים מאוד, אני רוני קרן.

רוני קרן מחייכת

כאן תוכלו לקרוא ולהעמיק בקשר בין העולמות שלי: גוף ונפש, טיפול וחיים, מנוחה ומוות. אני כותבת כדי להיות בקשר. אשמח לתגובות.
להכיר אותי עוד >>

נוח לך לקבל פוסטים ישירות למייל?

הטופס נשלח בהצלחה

האתר הזה משתמש בעוגיות ושמירת נתונים לא פרטיים על מנת לתפקד כראוי

דילוג לתוכן