פרח לב הזהב

זוג מבוגר אוחזים ידיים ביער

סבתא.
ריחות, טעמים, צלילים, מרחק וגעגועים.
סבא.
נימת קול, מגע יד, כוח, צחוק, אהבה.
בית.

כל אחד מאיתנו נולד לתוך סיפור.

ולא תמיד אנחנו מצליחים להפנות את המבט ולשאול:
איך החיים שלך עכשיו? כשאתה זקן? כשאת זקנה?
בחודשיים האחרונים הנחיתי קבוצה על הזדקנות ושינויים. 
השתתפו בה נשים ואנשים סקרנים, פתוחים ונדיבים, שחיים באותו מקום, מכירים כבר הרבה שנים (כולם מעל גיל 80), ועדיין בוחרים לראות מה עוד מרגש וחדש אפשר למצוא בחיים.

בתור אשה צעירה,
אני תמיד תוהה- מה יש לי לתת.
אני יושבת במעגל, בו מצטברות כמה מאות שנים של זכרונות, של חכמה, של חוויות מאחת התקופות הסוערות והמרגשות בהיסטוריה. זכרונות שחוצים ארבע יבשות וכל כך הרבה מרחבי חיים.
ואני, יושבת ביניהם, ונושמת.

מביאה הקשבה עמוקה, חיוך וקירבה, ובעיקר- מביאה את אני הצעירה.
אני מזכירה שבכולנו יש הכל- את הילדה, הצעירה, הבוגרת והזקנה.
ואני התירוץ, להתאסף ולשתף.

שינויים

דיברנו על שינויים. אחת המשתתפות אמרה:
“זה כמו חיים שניים”.
היו כמה הנהונים, איזו הבנה כזו שעברה בין המשתתפים.
אחרי היציאה לפנסיה מתחילה עוד תקופת חיים שלמה. חיים נוספים.
לא כולם זוכים להם, ומי שכן, צריך ללמוד מחדש לחיות.
הפעם תהליך ההתפתחות הוא של הזדקנות ולא של ילדות.
בחיים השניים האלה לא מתחילים כמו תינוק, מתוק וחסר אונים. החיים האלה מתחילים דווקא בתבונה, מתוך הכרת הטוב. הם מתחילים עם בגרות, עם כלים, עם עיניים טובות וחומלות.

ומתוך ההתחלה הזו, בה יש כבר הכל,
בה האדם מכיר את עצמו ויודע מה הוא היה ומה השיג ומה גם לא,
צריך להמשיך לחיות.

בחיים השניים האלה השינוי הוא לקראת שמיטה. פתאום עולה השאלה-
מה אני בלי העבודה? מה אני בלי הילדים שנעזרים בי? מי אני כשאני צריך לבקש עזרה?
בחיים השניים האלה המשמעות צריכה לבוא מבפנים.

כך ביהדות ובתרבויות נוספות, הזקנים הם היודעים, החכמים, המחוברים לרוח.
הם חיים כבר בלי המרדף, המרוץ ההישגים.
חיים “חיים שניים”.

זכרון ושכחה

הזכרונות הולכים ומצטברים עם השנים. 
הסיפור הולך ומתעבה, תקופות חיים שלמות נערמות להן בזכרון ומקבלות המון מקום בחיים.
והשכחה נוגסת דווקא ביומיום. בטווח הקצר-
שמות, תאריכים, תוכניות, פגישות. הכל יכול להימחק בקלות.
ואז נוצר פער בין העושר של העבר למי שאני עכשיו.
ויש רצון לבנות גשר בין מה שהיה פעם למה שיש עכשיו.
יש כוונה להפסיק להתווכח עם האני המשתנה כל הזמן. 
להרגיש שאני של פעם ואני של עכשיו הם אותו אדם. הם אני.
יש את הזכרונות של כל מה שאהבתי לעשות, של הכוחות שהיו לי, 
של הקצב שחייתי בו, ויש את מה שאני עכשיו- עם השכחות של היומיום,
עם האיטיות הגוברת, עם העייפות והקושי להניע.
זכרונות העבר יוצרים בתוכנו תחושת אני חזקה,
והשכחה באה ופורמת בה קרעים,
ובין לבין יש השלמה, יש את היופי ברגעים הקטנים,
את הגשר בין זכרון של ילדות לבין אושר עם נכד.
האפשרות להשלים עם מה שיש, להפסיק להתווכח עם מה שאבד,
עושה מקום להרבה הנאה ויופי. 
הנאה פשוטה של הרגע הזה.

דאגה ואדמה

באחד המפגשים, דיברנו על דאגה, ועל נחת והשלמה.
והתנסינו בטכניקה של קרקוע, שלחנו את המשקל שלנו אל האדמה.
ולמדתי, שכשהזמן שהיה לנו, ארוך יותר מהזמן שנותר לנו,
הדאגות מתרכזות בעיקר ביקרים לנו, באהובים עלינו.
וזו דאגה שברכה בצידה.

עוד נוכחנו, שהדאגה האמיתית היא מההידרדרות שלפני המוות, ולא מהמוות עצמו.
“מעפר באת ואל עפר תשוב”, ובין לבין האדמה נמצאת כל הזמן, נושאת אותנו יומיום. 
מושכת אותנו אליה ומציעה לנו נחמה ותמיכה.

האדמה תמיד שם עבורנו, לוקחת את הישן ומצמיחה חדש. מזינה אותנו, מקבלת את כובד משקלינו.
אם נסכים להיתמך בה, נמצא שקט ונחמה.

משפחה

כל אחד בתורו סיפר על משפחתו.
המשפחה אליה נולד, המשפחה אותה הקים.
לפעמים שתי משפחות, לפעמים יותר.
בין המשפחה אליה נולדנו למשפחה אותה אנו מקימים יש הבדל של בחירה,
אבל לשתיהן, לאורך כל החיים, יש משמעות רחבה ועמוקה.
הן תרבות התקשורת שלנו, תרבות הקירבה,
הן שייכות, עוגן ותפקיד.
הן הבית שלנו.

שאלתי מתוך סקרנות על המקום שלהם כ”ראש המשפחה” או “זקנת השבט”, איך הם רואים את זה היום. ויש שם איזה ריק בתרבות שלנו. התפקיד שלהם לא לגמרי ברור. הם תומכים ועוזרים כלכלית, נהנים ממפגש עם הנכדים והנינים, אבל לא לגמרי מרגישים שיש להם חכמה או מילה מיוחדת.
אני חושבת שזה חסר בחברה שלנו, שאנחנו מפסידים מכך שאין לנו “זקני שבט”.
אנחנו חיים בתרבות בה חכמת השבט נאבדת, כי אין מי שיקשיב לזקנים.
ובכתיבה על כך אני רוצה להזמין אתכם להתעניין ולהקשיב.
בסוף המפגש אחד המשתתפים שר שיר בשפת אמו, ביידיש. 
הבנתי כל מילה בלי להבין מילה.

נוח לך לקבל פוסטים ישירות למייל?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שיתוף המאמר:

שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב print
שיתוף ב email

מאמרים נוספים שיכולים לעניין אותך

נעים מאוד, אני רוני קרן.

רוני קרן מחייכת

כאן תוכלו לקרוא ולהעמיק בקשר בין העולמות שלי: גוף ונפש, טיפול וחיים, מנוחה ומוות. אני כותבת כדי להיות בקשר. אשמח לתגובות.
להכיר אותי עוד >>

נוח לך לקבל פוסטים ישירות למייל?

הטופס נשלח בהצלחה

האתר הזה משתמש בעוגיות ושמירת נתונים לא פרטיים על מנת לתפקד כראוי

דילוג לתוכן